# א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/518/61/1/

והעקר הסימן טהרה הם הקשקשים, כי כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, אבל הסנפירין אינם סימן כלל, כי יש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת וכו' (חולין סו:).

כי כבר מבאר לעיל בהלכות 'בשר שנתעלם מן העין' (הלכה ב), שהדגים הם בבחינת 'עינא פקיחא', בחינת עלמא דאתי שאין בהם שליטה ופגם של רע הכולל של שבעים אמות, כי המים מכסים עליהם ואין עין הרע שולטת בהם כנ"ל, והם בבחינת יוסף שנמשל זרעו לדגים, בחינת שמירת הברית (כמובא לעיל באר היטב). ועל־כן אין צריכין דגים שום התר של שחיטה, ואין בהם שום מין טרפות ושום אסור דם וחלב, כי כל זה על־ידי בחינת פגם הברית כנ"ל, אבל דגים שאין בהם אחיזה של פגם הברית כנ"ל, כי הם בבחינת דעת, בחינת שמירת הברית, בחינת המים מכסים עליהם כנ"ל, על־כן אין בהם שום אסור ואין צריכין שחיטה כנ"ל, עין שם.

אמנם ענין דגים טמאים וסימניהם על־פי המבאר במאמר 'הטפחים', המתחיל 'סוד כונת המילה' (בסימן סג). וכפי מה שהבנתי כפי מה ששמעתי מפיו הקדוש היוצא לנו משם, שיש שתי בחינות בשמירת הברית, בחינה אחת כפשוטו - שצריך להיות שומר הברית ולקדש ולטהר עצמו מבהמיות, מרע הכולל, עד שיזכה להיות קדוש לגמרי בשלמות - שלא יהיה להתאוה הבהמיות שום אחיזה בו, כלל כלל לא. וכפי גדל קדשתו ופרישותו - כן גדל דעתו, כאשר כבר מבאר כמה פעמים ששמירת הברית הוא שלמות הדעת.

אבל יש עוד בחינה שניה, שאפלו מי שהוא קדוש מאד בתכלית השלמות ודעתו שלם מאד לגדל קדשתו כנ"ל, אזי צריך לשמר דעתו ושכלו מאד שלא יהרס לעלות אל ה' - שלא לכנס לפנים ממחצתו, שלא לצאת מגבול הקדשה, שזה בחינת פגם הברית, שהוא פגם הדעת, כי על־ידי־זה נתקלקל דעתו לגמרי. וכמו שמובן מהמאמר הנ"ל, כי כשנכנס לפנים ממחצתו - הוא הפך מתקון הברית, שהוא בבחינת (נדרים כ:): 'מגלה טפח ומכסה טפח' (וכמבאר שם, עין שם). וכבר נכתב מזה לעיל בהלכות סכה (הלכה א).