# א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/518/63/1/

וזה בחינת דגים טהורים ודגים טמאים, כי א יתא, שדגים הם בבחינת 'עינא פקיחא' (עין פקוחה), שהוא בחינת 'עינא חד דרחמי' (עין אחת של רחמים), שזהו בחינת 'רעוא דרעוין', בחינת מצח הרצון כנ"ל. ועל־כן דגים אספתן הוא מטהרתן (חלין כז:) ואין צריכין שחיטה כלל, כי עקר השחיטה של כל הבעלי חיים היא בשביל להכניע רוח הבהמיות, שהיא בחינת חכמת הטבע, שהיא בחינת כסילות, בחינת בהמה שאין לה דעת כנגד חכמת התורה, שהיא עקר החכמה האמתיות, שהיא בחינת אדם. כמובא במאמר "דרשו" (סימן לז), שחכמות חיצוניות כנגד חכמות התורה הם בבחינת בהמה כנגד אדם, ועל־כן ישראל הדבוקים בתורה קרויין 'אדם', אבל אמות העולם שעוסקין בחכמות חיצוניות, שהוא חכמת הטבע קרויים 'בהמה', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יבמות סא.): 'אתם קרויים אדם ואין העכו"ם קרויין אדם'. נמצא, שכל החיות ובהמות ועופות, וכיוצא, שאין להם דעת אדם. כלם הם בבחינת חכמת הטבע, שהוא בחינת בהמיות כסילות כנ"ל, כי גדר האדם הוא הדעת שהוא התורה, כי רק חכמת התורה היא חכמה ודעת אמתי, וכל שאר החכמות חיצוניות של חכמי הטבע, כלם הם כסילות גמור בחינת בהמיות כנגד חכמות התורה.

ועל־כן אסור לנו לאכל שום בן חי בחייו כי־אם על־ידי השחיטה, שעל־ידי־זה מכניעין רוח הבהמיות ואז מעלין החי למדבר, שזה עקר כונת השחיטה, דהינו שמכניעין החיות של בחינת חכמות הטבע ומעלין ומבררין אותו לבחינת אדם, שהוא החכמה האמתיות של התורה הקדושה, כי עקר החיות היא החכמה, כמו שכתוב (קהלת ז, יב): "החכמה תחיה", וחיות דקדשה, בחינת חיות אדם, היא בחינת חכמות התורה, וחיות בהמות וכו' הוא מבחינת חכמת הטבע וכו'.

אך יש מינים טהורים ומינים טמאים, כי באמת גם הטבע בעצמה הוא השגחת השם־יתברך, והטבע בעצמה בראה השם־יתברך והוא יתברך מנהיג הטבע ברצונו. נמצא שגם הטבע הוא השגחה, רק שזה סוד הבחירה שברא השם־יתברך טבע בעולם שיהיה אפשר לבני אדם לטעות, חס ושלום, כאלו הטבע עקר, וכשעוקרין את הטבע מן השגחה, אזי כופרין באלקים חיים, חס ושלום, ויורד לשאול תחתיות. ואם ירצה לבחר בחיים באמת, אזי מקשרין את הטבע אל ההשגחה שיודעין ומאמינים שהכל בהשגחתו יתברך, ואפלו הטבע בעצמה היא גם־כן מתנהגת בהשגחתו יתברך. נמצא, שהטבע והשגחה כלו חד, כי "ה' הוא האלהים" (דברים ד, לה), 'ה' – זה מדת רחמים בחינת השגחה, ו'אלהים' – זה מדת הדין בחינת טבע, כי 'אלהים' בגימטריא 'הטבע', כמובא. וצריכין ליחדם ביחוד גמור לדעת כי 'ה' הוא האלהים' – שהטבע והשגחה כלו חד.

וזה עקר בחינת אכילת ישראל שהוא אכילה דקדשה, בחינת (משלי יג, כה): "צדיק אכל לשבע נפשו" – לקשר הגוף והנפש יחד, כי על־ידי האכילה מתקים חיות האדם, דהינו שמתקשרים הגוף והנפש יחד, כי בלא אכילה תצא נפשו. וגוף ונפש זה בחינת חכמות חיצוניות וחכמות התורה, כי חכמות חיצוניות, חכמת הטבע הוא בחינת גוף, בהמה, כסילות, כנגד חכמת התורה שהוא בחינת נפש, בחינת אדם, בחינת דעת אמתי (כמובא כל זה במאמר 'דרשו'). וצריך כל אחד להכניע הגוף והחמר לגבי הנפש, דהינו להכניע ולבטל חכמת הטבע כנגד חכמת התורה ולקשר הכל אל התורה הקדושה, בבחינת (תהלים מ, ט): "ותורתך בתוך מעי". כי זה עקר כונות האכילה, להעלות ולקשר דומם, צומח, חי אל בחינת מדבר. דהינו להעלות ולקשר כל החכמות תחתונות להעלותם ולקשרם כלם אל שרשם דקדשה, שהוא חכמה האמתיות של התורה, שהיא בחינת אדם, שהוא שרש הכל. ועקר הוא האמונה שהיא עקר תקון וברור כל המאכלים, כי צריכין לידע ולהאמין - שגם הטבע בעצמה הוא השגחתו יתברך, והוא יתברך מחיה את כלם והכל מאתו יתברך.

ועל־כן יש מינים טהורים ומינים טמאים, כי מינים טהורים הם אלו המינים שיש לנו כח לקשרם אל הקדשה, לבררם מחי לאדם. ומיני טמאים הם אלו שאין לנו כח לבררם מחי לאדם לקשרם אל הקדשה, כמובא. ואפלו המינים טהורים אי אפשר לנו לאכלם כי־אם על־ידי השחיטה, שעל־ידי־זה מכניעין רוח הבהמיות ומעלין מבהמה לאדם, שזה עקר בחינת השחיטה כנ"ל.