# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/518/63/6/

וזה בחינת אכילת שבת ויום טוב. כי אז מתגלה הרצון כנ"ל, כי כל הימים טובים קוראים ומגלים את הרצון כנ"ל, וכל הימים טובים מקבלים משבת שהוא 'תחלה למקראי קדש' שהוא שרש הרצון, כי בשבת מתגלה מצח הרצון, 'רעוא דרעוין' כידוע, ועל־כן אז האכילה יקרה מאד, כי אז מכניעים על־ידי האכילה את חכמות הטבע ומקשרים הכל אל הרצון, כנ"ל.

ועל־כן נצטוינו להביא קרבנות הרבה ברגלים, כי כל הקרבנות הם בבחינה הנ"ל - להכניע רוח הבהמיות ולהעלות מבהמה לאדם, כידוע, הינו כנ"ל, להכניע חכמות הטבע, שהוא בהמיות, כסילות, ולקשר הטבע לרצון, כנ"ל.

ועל־כן הזהירה התורה ביותר לתן צדקה ברגלים, כמו שכתוב (דברים טז, יא): "ושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך וכו' והגר והיתום" וכו', וכמובא בזהר הקדוש (יתרו פח:), כי אז צריכין ביותר כח הצדקה כדי להכניע מצח הנחש כדי שיתגלה מצח הרצון, כדי שנזכה על־ידי־זה לשמע קול הקריאה של יום טוב, שקורא ומגלה את הרצון בבחינת 'מקרא קדש' כנ"ל, ואז דיקא זוכין לשמחת יום טוב, כי עקר שמחת יום טוב הוא כפי מה שזוכין לשמע קול הקריאה של יום טוב. בבחינת (תהלים נח, יא): "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע" וכו' (כנ"ל במאמר הנ"ל). וזה שפרש רש"י על פסוק 'ושמחת' הנ"ל: 'אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך'. הינו אם תתן צדקה ותשמח את העניים, אז דיקא אשמח את שלך, כי אז דיקא תזכה לשמחת יום טוב, כי עקר שמחת יום טוב על־ידי הצדקה דיקא, שעל־ידי־זה זוכין לשמע קול הקריאה של יום טוב שמגלה את הרצון, שזה עקר שמחת יום טוב, כנ"ל.