# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/520/62/12/

וזהו בחינת מה שכתב רבנו ז"ל, בהתורה הנ"ל, ש אי אפשר להצדיק להיות דבוק תמיד בהשם־יתברך, ובהכרח צריך להתבטל לפעמים, כי פעמים בטולה של תורה זהו קיומה - כדי שלא יתגברו, חס ושלום, העננין דמכסין על עינין ויתבטל מדבקותו לגמרי וכו', כמו שכתוב שם, עין שם, הינו כנ"ל, כי הדבקות בהשם־יתברך - זהו בחינת יחוד קדשא בריך הוא ושכינתיה, בחינת חבור הדעת עם האמונה כנ"ל, וכן כל אדם בכל עת שעוסק בתורה ועבודה, הוא מיחד יחודים כל אחד כפי מדרגתו, כמו שאנו אומרים קדם כל מצוה ועסק התורה: 'לשם יחוד קדשא בריך הוא ושכנתיה' וכו', וכל היחודים הם בבחינה הנ"ל, בבחינת התחברות הדעת הקדוש עם האמונה הקדושה כנ"ל, אבל הבעל־דבר והקלפות הנאחזים בהניצוצות המתבררים משבירת כלים על־ידי היחודים הנעשים על־ידי עבודת ישראל, הם מתגברים מאד בזה האיש העוסק לבררם על־ידי עבודתו, שהוא בחינת יחודים כנ"ל, על־כן כשעוסק איזה שעות בתורה ועבודה, מתיגע מחו ומתבלבל, וכל מיני בלבולים שבעולם כלם נמשכין מבחינת העננין דמכסין על עינין הנ"ל, שהם בחינת כפירות פגם אמונה, ומהם משתלשלים ונתהוים כל מיני בלבול הדעת שבעולם.

ועל־כן כשהאדם רואה שמחו נתבלבל מעבודתו שעסק איזה שעות, בהכרח הוא צריך לתת ניחא להמחין ולהתבטל מעבודתו ולישן קצת, או לדבר שיחת חלין עם בני אדם וכיוצא בזה, שזהו גם־כן בחינת שנה, כמו ששמעתי מפי רבנו ז"ל (חיי מוהר"ן סימן תקלג), ואז בשעת השנה והבטול שהוא גם־כן בחינת שנה, אז מחו נסתלק ונתבטל ונכלל בתוך האמונה הקדושה, בבחינת (איכה ג, כג): "חדשים לבקרים רבה אמונתך", כמו שאמר רבנו ז"ל בהתורה "אשרי העם", המדבר משנה (סימן לה), עין שם, הינו שאז בשעת השנה והבטול אין משתמש עם מחו כלל בעבודת ה' ולא נשאר לו רק האמונה לבד - כי האמונה נשאר לו תמיד, כי כל ישראל הכשרים - אפלו בשעה שמתבטלין ואין עוסקין בעבודת ה', אף־על־פי־כן אמונתם חזקה תמיד, ועל־כן הבטול הוא טובה גדולה אליו, כי מחמת שרואה שמחו מתחיל להתבלבל, והבלבול נמשך מבחינת פגם אמונה וכפירות וכנ"ל - על־כן בהכרח לבטל דעתו לגמרי אז, ועל־כן בהכרח שיתבטל אז קצת מעבודתו כדי להפסיק ולבטל היחוד הנעשה על־ידי עבודתו - כדי לבטל לפי שעה חבור האמונה עם הדעת, שהוא בחינת יחוד, כי בעת הבלבול שנמשך מהעננין הנ"ל שהם בחינת כפירות, אז אסור להשתמש עם הדעת כלל ואז בהכרח להתבטל, והבטול הוא בחינת שנה, שאז הוא נכלל רק באמונה לבד, כי אז צריכין להחיות עצמו רק באמונה לבד, שהיא בחינת שנה ובטול כנ"ל, ואז נתחדש שכלו ומחו בתוך האמונה בבחינת "חדשים לבקרים רבה אמונתך", וזוכה אחר־כך למח חדש - לחזר להתחיל בעבודתו בהתחזקות יותר ובהתלהבות יותר, וכנראה בחוש שהאדם העוסק קצת בתורה ועבודת ה', כשמתבטל קצת ועוסק בשיחת חלין וכיוצא, אזי אחר־כך חוזר ללמודו ועבודתו בחשק יותר ובחיות יותר, ועל־כן צריך האדם לפלס דרכו כשעוסק בעבודת ה' ובתורה, שיתבטל לפעמים כשמחו מתיגע כדי שלא יתבטל מחו לגמרי, חס ושלום, כי הבטול הוא קיום התורה, בבחינת 'בטולה של תורה זהו קיומה', כי הבטול קצת הוא כמו שנה שהיא ניחא למחין, וכנ"ל:

הלכה ג מחבר להלכות נדרים הלכה ב,

הלכה ד בהלכות גלוח הלכה ד, (אות טו).

הלכה ה בהלכות גלוח הלכה ה, (אות ו):