# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/520/62/2/

וזה ידוע שתחלת הצמצום הוא בחינת מלכות, כי אף־על־פי שמלכות היא מדה האחרונה, אף־על־פי־כן למעלה בתכלית המעלה עקר ההתחלה היא מבחינת מלכות הנעלם באין־סוף, כידוע למבינים - שמשם התחלת הצמצום בשביל בריאת העולם, כי סוף מעשה במחשבה תחלה, בבחינת "אני ראשון ואני אחרון" וכו', 'אני' - הוא בחינת מלכות כידוע (עץ־חיים, שער ו, פרק ג), וכמו שכתוב שם במקרא הנ"ל: "כה אמר ה' מלך ישראל וגאלו אני ראשון ואני אחרון", הינו בחינת מלכות, בחינת מלך ישראל שנקרא 'אני' - הוא בראש ובסוף וכו':

והכלל, שתחלת הצמצום הוא בחינת מלכות, ומלכות היא בחינת אמונה, כידוע (תקוני־זהר תקון כא, סב. ועוד), הינו כי כשהשם־יתברך רצה לברא את העולם הסתכל בחכמתו הקדומה שאי אפשר להשיגו יתברך בשום חכמה ובשום שכל ובשום תבונה בעולם, ועל־כן אי אפשר להיות קיום להעולמות על־ידי שום מדה, כי עקר קיומם הוא על־ידי שיודעין ממנו יתברך שהוא רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין (גדול ושולט עקר ושרש כל העולמות), שזהו עקר התכלית של כל העולמות, כמו שכתוב בזהר הקדוש (בא מב:): 'בגין דישתמודעין ליה' (כדי שידעו ויכירו אותו), ובאמת אי אפשר להכירו ולידע ממנו יתברך על־ידי שום מדה ושום ספירה, כי־אם על־ידי אמונה לבד, וגם אי אפשר שיתגלה שום מדה ושום ספירה כי־אם על־ידי האמונה שהיא בחינת מלכות, שהיא תחלת הצמצום, שעל ידה עקר התגלות כל המדות וכל העולמות, כי השם־יתברך ראה שאי אפשר להשיגו בשום אפן על־ידי שום שכל שבעולם, כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל (אין מחשבה שיכולה לתפש ולהשיג בו כלל), על־כן לא היה אפשר לברא את העולם עד אשר צמצם ופנה אלקותו יתברך, כביכול, הינו שבחכמתו הנפלאה צמצם חכמתו כל־כך, עד אשר סלק החכמה והשכל לגמרי, עד שנשאר המקום, כביכול, פנוי מכל השכליות והחכמות שהם עצמות אלקותו יתברך, ולא נשאר מן השכל כי־אם כח האמונה, שברא כח בהעולמות והנבראים שיהיה להם שכל ודעת להאמין בו יתברך בלי שום שכל.

ובאמת זה הצמצום הוא פלא גדול, כמובא במקום אחר, כי אמונה הוא פלא גדול, כמו שכתוב (ישעיה כה, א): "אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחק אמונה אמן", כי אמונה היא נפלאות תמים דעים, כי בדבר שמבינים בהשכל - אין צריכין להאמין ואינו נקרא אמונה, ועקר האמונה הוא במה שאין מבינים בהשכל, ואם כן, מהיכן יבוא לדעת שיאמין בזה? אך באמת היא נפלאות תמים דעים שברא בחכמתו הגדולה כח בשכל האדם שיהיה לו כח לצמצם ולסלק דעתו ולהאמין באמונה לבד על־ידי כח הרשימו שנשאר בהדעת, אפלו לאחר הסתלקות הדעת, כי אף־על־פי דאיהו לא חזי - מזליה חזי, כי אף־על־פי שאינו מבין הדבר בשכלו, אף־על־פי־כן מבין מרחוק, שראוי לו להאמין, כי כשרוצה להסתכל על האמת - הוא מבין בברור שצריכין להאמין, כי הוא מבין זה בעצמו שאי אפשר להבין הדבר בשום שכל, רק צריכין להאמין באמונה לבד. וזהו בחינת 'צדק - כד אתחברת בה אמת אתעבידת אמונה' (זהר בלק קצח:), הינו שעקר האמונה תלוי באמת, הינו אף־על־פי שאינו מבין הדבר בשכלו כלל, אף־על־פי־כן כשירצה להסתכל על האמת - יבין מרחוק שראוי לו להאמין בהשם־יתברך ובהצדיקים, וכיוצא: