# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/520/62/3/

והכלל, שאמונה היא יסוד כל העולמות כלם ויסוד כל התורה כלה, כי השם־יתברך, כביכול, לא היה יכול להתחיל לברא שום עולם עד שברא תחלה את מדת האמונה, דהינו שיהיה כח בהשכל להאמין בהאמת, אף־על־פי שאינו מבינו כלל. וזה עקר בחינת תחלת הצמצום שנשאר החלל הפנוי, דהינו שצמצם אלקותו, כביכול, שהוא השכל, כי השם־יתברך הוא עצם החכמה, כביכול, כידוע, וכשפנה השכל משם - נשאר המקום פנוי בלי שכל, ולא נשאר שם כי־אם בחינת אמונה, דהינו שמאמינין באמונה לבד בהאמת בלי שום שכל וחכמה, ותכף כשנעשה הצמצום של חלל הפנוי, דהינו בחינת אמונה שיהיה כח להאמין בו יתברך בלי שום שכל - תכף המשיך אלקותו יתברך לתוך אותו החלל הפנוי, שהם כלל המדות וכל העולמות מראשית נקדת הבריאה, שהיא תחלת האצילות עד סוף נקדת המרכז של עולם הגשמי הזה - וכל מעשהו באמונה כנ"ל, כי אחר־כך כשנתהוה מדת האמונה שהיא תחלת הצמצום, אז יש בכח לגלות אלקותו יתברך על־ידי צמצומים של השכל, שהם כלל כל המדות והספירות שנתגלו בתוך הצמצום של החלל הפנוי, הינו בתוך האמונה הקדושה.

כי זה כלל, שעל־ידי אמונה זוכין אחר־כך להבין הדבר בשכל, כמבאר בהאלף־בית (ספר המדות, אות אמונה, סימן כ), וכמו שכתב רבנו ז"ל על פסוק (שמות יז, יב): "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" (בסימן צא), הינו כנ"ל, כי בתחלה אי אפשר להבין בהשכל, כי עדין הכל בחינת אין־סוף, כי כל מה שאין האדם מבין - הוא בחינת אין־סוף, כמבאר בדברי רבנו ז"ל במאמר 'חותם בתוך חותם' (בסימן כב), עין שם, כי אף־על־פי שבעולם העליון ובמדרגה העליונה הוא בחינת צמצום, אבל בעולם התחתון הוא בחינת אין־סוף, כי מלכות דיצירה הוא בחינת אין־סוף כנגד כתר דעשיה, כידוע ומובן, ועל־כן בתחלה אי אפשר להאדם שיבין שום דבר ושום השגה, כי הכל אצלו בבחינת אין־סוף. וצריך שיהיה לו בתחלה אמונה שלמה בלי שום שכל, וזהו בחינת הצמצום כנ"ל, ואז כשהוא חזק באמונתו אז השם־יתברך מאיר עיניו ומבין אחר־כך הדבר בשכלו, שזהו בחינת המשכת האורות והמדות לתוך החלל הפנוי, לתוך הצמצום שהיא בחינת האמונה, כנ"ל.

כי האמונה היא הצמצום והכלי והמדה של כל המדות - שהם כלם בחינת צמצומי השכל מעלה לעלול (מהמסובב, לדבר שנסתבב ונוצר על ידו), משכל עליון לשכל תחתון להשיג על ידם אותו יתברך, וכלם אין להם כח לגלות ולהוליד שום דעת ושום השגה בו יתברך כי־אם על־ידי האמונה לבד, כי האמונה היא הכלי והצמצום של כלם. וזהו בחינת (תקוני־זהר תקון ד, יט.): 'דלית רשו לשום ספירה וכו' לארקא ברכאן בר מינה' (שאין רשות לשום ספירה להשפיע ברכות בלעדיה) - דהינו חוץ ממדת המלכות שהיא בחינת האמונה, שעל ידה דיקא עקר התגלות הדעת של השגת אלקותו יתברך. כי מתחלה צריכין להקדים את האמונה שהיא תחלת הצמצום כנ"ל, וגם אפלו אחר־כך כשזוכין שיהיה נמשך איזה דעת והשגה - אי אפשר לקבל הדעת כי־אם דרך האמונה הקדושה - כי אסור לסמך על השכל לבד ואין קיום להשכל בלא האמונה, כי 'במפלא ממך אל תדרש' וכו' (חגיגה יג.). כי אי אפשר לקבל השכל כי־אם דרך כמה צמצומים, וכל הצמצומים הם על־ידי האמונה שהוא שרש כל הצמצומים, כנ"ל.

ועל־כן אסור לחקר למעלה ממדרגתו, בחינת "במפלא ממך אל תדרש" וכו', שלא יהיה, חס ושלום, בחינת רבוי האור גורם שבירת כלים, כי כשרודף שכלו להסתכל במה שאין לו רשות ואינו רוצה לסמך על האמונה לבד, נמצא, שפוגם באמונה, ואזי מחמת רבוי אור השכל נשבר כלי האמונה ואז נפגם ונופל האמונה, ואז נתבטל הדעת לגמרי, אפלו מה שהיה אפשר להבין מתחלה, כי חזר הכל אל בחינת אין־סוף מאחר שנשבר הכלי והצמצום, שהוא האמונה, כנ"ל: