# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/520/62/5/

וכלל הדבר, שעקר הוא האמונה בפשיטות - להאמין בהשם־יתברך בלי שום חקירות ובלי שום חכמות כלל, וכשזוכה להיות חזק באמונתו ימים ושנים ויעבד השם־יתברך בפשיטות בלי שום חכמות רק באמונה ובתמימות, אזי אם יזכה - יחמל עליו השם־יתברך, ויפתח לו שבילי השכל ויוכל להשיג ולהבין מעט בידיעתו יתברך, ואפלו אחר־כך כשיזכה לאיזה ידיעה והשגה, הוא צריך לתן גבול לדעתו שלא להסתכל למעלה במה שאין לו רשות, כי 'במפלא ממך אל תדרש' וכו', רק לסמך על אמונה לבד, כי האמונה שקדם ההשגה היא בחינת תחלת הצמצום של החלל הפנוי שהיה קדם הבריאה, שעל־ידי־זה נעשין כל הכלים וכל המדות, כידוע, שהם עקר המשכת והתגלות של כל המדות והספירות והעולמות, ואפלו כשנמשך האור לתוך הכלים, דהינו שנמשך הדעת לתוך האמונה - צריך לתת גבול לקבל האור בהדרגה, דהינו שלא להסתכל למעלה ממדרגתו, כי כשרוצה להתבונן ולהסתכל יותר ממדרגתו, יותר מכפי מה שיכולה הכלי שלו לסבל, דהינו יותר מכפי חזק אמונתו, שהיא הכלי שלו כנ"ל, אזי הוא, חס ושלום, רבוי אור גורם שבירת כלים, ונסתלק הדעת לגמרי ונשברה האמונה לגמרי ויכול לבוא לידי כפירות, חס ושלום, כי לעולם הוא צריך להתחזק באמונה שהיא היסוד והקיום של כל העולמות, והאמונה הוא בראש ובסוף ובאמצע, בבחינת "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים" (ישעיה מד, ו) - 'אני' הוא בחינת אמונה שהוא בחינת מלכות כנ"ל, שהוא בחינת ראש וסוף ואמצע ובלעדי האמונה אי אפשר לדעת מהשם־יתברך, בחינת "ומבלעדי אין אלקים", וכנ"ל: