# ח

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/520/62/8/

כי באמת בכל זמן שממשיכין שכל ודעת לתוך האמונה - בזה מחיין ומחזקין את האמונה, כי עקר חיות האמונה הוא על־ידי השכל, כידוע. וזה בחינת (הושע ב, כב): וארשתיך לי באמונה וידעת את ה' - שבתחלה כנסת ישראל מתדבקין להשם־יתברך על־ידי האמונה לבד, ואחר־כך - וידעת את ה', כי אחר־כך נמשך הדעת לתוך האמונה, כנ"ל.

אבל אי אפשר להמשיך הדעת לתוך האמונה כי־אם כשהאמונה טהורה וקדושה, שאז יש לה כח לקבל אור הדעת ולהוליד ולגלות על־ידי־זה הולדות והתגלות קדושות, אבל תכף כשמתעוררים דם נדות בהאשה יראת ה' שהיא בחינת אמונה, דהינו כשמתחילים לבלבל את אמונתו, חס ושלום, בקשיות וכפירות - אזי אסור לו אז להשתדל להמשיך דעת לתוך האמונה, כי אז צריך לישב בדד ולברח מן הדעת לגמרי, דהינו שלא ישתמש עם הדעת כלל - ולא יחבר אז את הדעת עם האמונה כלל, דהינו שלא ירצה להמשיך הדעת, להבין ולתרץ הקשיות והחקירות והכפירות העולים אל מחו, כי תכף כשעולים על דעתו קשיות וכפירות, חס ושלום, אזי הוא צריך לסמך על אמונה לבד ולהתחזק באמונה לבד בלי שום הבנת הדעת, כי כשירצה להבין בשכל - אזי יתגברו הקשיות והכפירות, שהם בחינת דם נדות, על השכל, מבחינת "ותהי נדתה עליו", ויתבטל השכל והאמונה לגמרי, ויבוא לידי כפירות גמורות, חס ושלום.

וזהו בחינת אסור החמור של נדה שהיא אסור חמור מאד מאד, כידוע, ומרבה הטמאה מאד, כמו שכתוב בזהר הקדוש (שמות ג.): 'תלת אנון דדחין שכינתא מן עלמא' וכו' (שלשה הם שדוחים את השכינה מהעולם), ואחד מהם הוא אסור נדה - כי איש ואשה הם בחינת דעת ואמונה כנ"ל, ואף־על־פי שבכלליות העולמות כלל ישראל הם בבחינת אמונה, שהם בחינת כנסת ישראל כנ"ל, אף־על־פי־כן זה ידוע שכל בחינה כלולה מכל הבחינות, ועל־כן בכנסת ישראל בעצמם שהם בחינת אמונה יש בהם בחינת שכל ואמונה שהוא בחינת איש ואשה, וכשמתעוררין הדם נדות, חס ושלום, שהם הכפירות – זהמת הנחש, אז נאמר: "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב" וכו' - שלא יתגברו הדם נדות, חס ושלום, על הדעת הקדוש, ויתבטל הדעת והאמונה לגמרי ויתגברו הכפירות, חס ושלום, בבחינת "ותהי נדתה עליו" כנ"ל, כי אז כשמתעוררים הדם נדות, דהינו הכפירות, אז עקר התקון שיהיה פרוד בין הדעת והאמונה, ואז צריכין לסלק הדעת לגמרי וצריכין לסמך על אמונה לבד.

וזהו (ויקרא טו, לא): והזרתם את בני ישראל - שצריכין לפרש סמוך לוסתה, כי לא מבעיא בעת נדותה צריכין לפרש, אלא אפלו סמוך לוסתה צריכין לפרש, הינו תכף כשיודעין שיתחילו להעלות אל הדעת איזה קשיות וכפירות, שהם בחינת דם נדות, תכף אסור להשתמש עם הדעת כלל רק לסמך על אמונה לבד.

והכלל, שאסור להשתמש עם דעתו כי־אם בעת שהאמונה על מקומה, בעת שהאמונה חזקה ונכונה אצלו בתקף גדול ואין לו שום ספק וקשיה כלל, ואז כשהאמונה חזקה ונכונה אצלו באמת ובתמימות ובפשיטות בתקף גדול, אז יש לו רשות לרדף ולהשתוקק, להשיג ולידע מעט ממנו יתברך כפי מדרגתו, כי לכך נוצר, 'בגין דישתמודעין ליה' (זהר בא מב.), אבל תכף כשמתחילין לכנס בו איזה קשיות וחקירות, שזהו בחינת דם נדות, אז צריך לברח מן השכל לגמרי שלא יתגברו הכפירות, שהם טמאת נדה, כי עבודה־זרה מטמאה כנדה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת פב.), ועבודה־זרה היא כפירות וחקירות שלא יתגברו, חס ושלום, על השכל ותתקלקל האמונה והשכל לגמרי כנ"ל, ואז צריך לבלי להשתמש עם השכל כלל, רק לסמך על אמונה לבד: