# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/551/61/3/

ועל־כן החלב מתר במשא ומתן יותר משאר דברים האסורים, שאסור לעשות קביעות משא ומתן מהם (יורה־דעה, סימן קיז). ולמדו רבותינו ז"ל (פסחים כג.) מפסוק (ויקרא ז, כד): "וחלב ונבלה וכו' יעשה לכל מלאכה" וכו', כי החלב אף שהוא דבר טמא ואסור חמור מאד, אף־על־פי־כן יש בו דבר חשיבות מאד. כי עצם החיות שמלבש בו הוא דבר גבה מאד, כי מקבל מזכות החיות המגיע להמח, כי המח והשכל הם מקבלים מבחר החיות וזכות וצחות המאכלים. והחיות שהמח מקבל מן המאכלים שבאים לתוך הגוף, הוא מקבל אותם על־ידי השמנים שבגוף, כמו שכתב רבנו, נרו יאיר (בלקוטי תנינא סימן ה); שהמח הוא כמו נר הדולק משמנים שבגוף, עין שם. נמצא, שהמאכלים הבאים לתוך הגוף נתבררים בברור אחר ברור עד שנתברר הזכות והצחות שבהם, מיטב שמנונית שבהם ונעשה מהם שמן וחלב, שהם נעשים מזכות ושמנונית המאכלים מה ששיך אל המח, כי מהם מקבל המח, כי הוא דולק משמנונית ששיך אל המח, אך החלבים הם בחינת עכירת ושמרי השמנים הזכים. ועל־ידי השמן הכשר והזך, על־ידי־זה השכל שבמח נדלק ונתקים, ועל־ידי החלבים, שהם השמרים, הם מערבבין הדעת, דהינו כשנתערבין החלבים שהם השמרים, עד שעולין גם הם עם השמנים הזכים אל המח, אזי המח נתבלבל ונעשה טרוף הדעת. ואזי נסתמין עצות דקדשה שבתוך הכליות כנ"ל. ונתערבבין ונעשין מהם, חס ושלום, עצות הנחש, שהם טרוף הדעת כסילות הנ"ל, אבל על כל פנים אפלו החלב מלבש בו גם־כן חיות יקר וגבה מאד, דהינו החיות השיך אל המח כנ"ל, רק שהוא מן העכירות והשמרים של חיות המח כנ"ל, ששם הוא אחיזת הסטרא־אחרא, ועל־כן אסור באכילה ואסורו חמור מאד, כי מחמת שאחיזתו שם הוא במקום גבה מאד – בחיות השיך להמח כנ"ל. על־כן שם הוא תקף התגברות הסטרא־אחרא. כי זה כלל, כי במקום שיש קדשה וחיות יותר - שם היא אחיזת הסטרא־אחרא ביותר.

אבל אף־על־פי־כן הוא מתר במשא ומתן, כי עצם החיות שבתוכו לא נפגם ואין שם אחיזה להם, כי במקום שהסטרא־אחרא נאחזת בקדשה גבה, אף שהיא מתגברת שם בתקף גדול לכסות ולהסתיר הקדשה מאד וכל מה שהקדשה גבה - אינה יכולה להתאחז ולפגם את עצם חיות דקדשה, כי לגדל קדשתו אינה יכולה לפגמה ולקלקלה, כדמשמע מדברי רבנו, נרו יאיר, על פסוק (דברים לא, יח): "ואנכי הסתר אסתיר", עין שם במאמר 'וביום הבכורים' (בסימן נו). ועל־כן החלב מחמת שהוא בחינת אחיזת הסטרא־אחרא במקום גבה בבחינת המח כנ"ל, על־כן אף שהיא נאחזת שם מאד, אף־על־פי־כן עצם החיות דקדשה המלבש אינו נפגם. ועל־כן הוא מתר במשא ומתן, דהינו שמתר לעשות ממנו קביעות סחורה, למכרו ולקח בעדו מעות.

כי כשמקבל מעות בעד החלב, נמצא, שהוא מוציא החיות שבתוכו, דהינו המעות שמקבל בעדו שהוא חיותו שמלבש בו, כי המעות שמקבלין בעד כל הדברים שמוכרין - זה הוא בחינת החיות שמוציאין - שמקבלין החיות מן אותו הדבר, כי המעות ששוה אותו הדבר זה בחינת חיותו המלבש בו, כי המעות הוא שרש החיות, כמו שכתב רבנו, נרו יאיר (בסימן סח), שכל הנפשות שרשם בעשירות. נמצא, כשמוציא המעות מן החלב, דהינו שמקבל בעדו מעות, אזי הוא מוציא שרש חיותו משם, שהוא המעות כנ"ל, אשר זה השרש של עצם החיות לא נפגם כלל, כי לגדל קדשתו אין יכולים לאחז בו כנ"ל. ועל־כן מתר החלב במשא ומתן, כי אין להם אחיזה במעות שלו, דהינו בשרש חיותו, כנ"ל.