# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/551/61/5/

וזה בחינת אסור דם. "כי הדם הוא הנפש" (במדבר יט, כ), שהוא החיות, על־כן שם נאחז הסטרא־אחרא ביותר, כי עקר אחיזתה ביותר במקום שיש חיות וקדשה יותר כנ"ל. ועל־כן כל הפגמים והעברות באים על־ידי הדמים, על־ידי רתיחת הדמים של השס"ה גידין, שמשם באים שס"ה לא תעשה, בפרט פגם הברית שהוא כלליות הגידין, כמו שכתב רבנו במקום אחר (בסימן כט): שעקר פגם הברית, כלליות הגידין, על־ידי רתיחת הדמים הנ"ל. ועל־כן אסור לאכל דם כנ"ל. אבל מחמת שאין שם חיות גבה כמו בתוך החלבים, כי שם מלבש בחינת החיות השיך אל המח כנ"ל. אבל הדם הוא הנפש שמלבש שם בחינת מדרגה אחרונה של החיות, בחינת נפש, כי הדם נעשה ממותרות המאכלים. ועל־כן לאחר שחיטת ומיתת הבהמה שיוצא הנפש והחיות משם, אזי אחר־כך הדם נשפך כמים ואינו נצרך לרב. ואין משתמשין בו, כי לא נשאר בו חיות כי־אם מעט מאד, כי כל החיות יוצא ממנו בשעת מיתת הבהמה בעת שחיטתה. ועל־כן אסור לעשות בו משא ומתן, כי החיות המעט המלבש נפגם שם מחמת מעטו וקטנותו. וגם מחמת זה אין בו צרך כל־כך, ואין שוה ממון כלל כנ"ל,

אבל החלב מחמת שמלבש שם חיות גבה שנפל ממבחר החיו ת של המח כנ"ל, על־כן אפלו אחר מיתת הבהמה עדין נשאר בו חיות הרבה וחשוב, ועל־כן יש בו צרך גדול ושוה ממון הרבה, ומחמת גדלו וחשיבותו, אף שהסטרא־אחרא נאחזת שם מאד, אף־על־פי־כן אין עצם החיות נפגם כנ"ל. ועל־כן מתר במשא ומתן, כנ"ל.

כי החיות המלבש בחלב שהוא מבחינת מחין, הינו מבחינת מדרגה אחרונה, מבחינת רגלין של המח, כי החלב הוא מותרי השמנים כנ"ל, ומקומו בכליות, ששם העצה שהם מבחינת רגלין של המח, כי הכליות הם בחינת רגלין, כמובא. ועל־כן אותו החיות של החלב כנ"ל הוא בחינת שפע חיות של ממון, שהוא בחינת מחין ודעת של הנפש. שהוא בחינת נוקבא, כמו שמדקדק בדברי רבנו, נרו יאיר (סימן סט), שכתב, שהממון הוא שרש הנפש, והשרש הוא בחינת המחין, כי המחין הם השרש והחיות של כל דבר, כמו שכתוב (קהלת ז, יב): "החכמה תחיה". נמצא, שהממון שהוא שרש הנפש, הוא בחינת חיות ומחין של הנפש שהוא בחינת נוקבא, והוא בא מבחינת רגלין של המדרגה שלמעלה ממנה, שהוא בחינת דכורא, שהוא בחינת מחין למדרגה שתחתיו, ששם בחינת הממון, בבחינת (בראשית ל, ל): "ויברך ה' אתך לרגלי", כי בחינת רגלין של המדרגה שלמעלה, הוא שרש החיות בחינת מחין של המדרגה שתחתיו. ועל־כן הממון שהוא בחינת רגלי המחין כנ"ל - הוא שרש החיות של הנפש, דהינו בחינת מחין של הנפש. נמצא, שהחיות שבחלב, שהוא מבחינת רגלי המחין, כנזכר לעיל, הוא בחינת שפע של ממון, שהוא שרש הנפש, כנ"ל, והוא חיות גבה מאד כנ"ל. ועל־כן מוציאין הממון מן החלב ועושין בו משא ומתן, כנ"ל.

וזה בחינת 'לבנונית החלב' כי יניקתו מלבנונית המחין כנ"ל, כי חלב הוא בחינת קלפת לבן. והדם הוא בחינת עשו שיצא אדמוני, שהוא בחינת כבד מלא דם, כמו שכתב רבנו, נרו יאיר (בסימן נז), ועל־כן בלבן, אף שהוא קלפה טמאה מאד - עדין נשאר בו חיות הרבה של הקדשה וגבה מאד, דהינו בחינת נפשות נשי יעקב עם שרשם שהוא עשירות. ועל־כן טרח יעקב אצלו עד שהוציאן ממנו עם שרשם. ועל־כן אפלו לאחר שנשאן - יגע מאד עוד אצלו כדי להוציא ממנו שרש חיותם, דהינו העשירות שהוציא ממנו. וזה שכתוב (בראשית לא, טז): "כי כל העשר אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא", 'לנו' דיקא, כי שלנו הוא, כי הוא שרשנו כנ"ל. וזהו שאמר יעקב ללבן: "ויברך ה' אותך לרגלי" - 'לרגלי' דיקא, הינו שיעקב, שהוא בחינת המחין שבקדשה טען ללבן, שכל העשירות שבלע לבן, הכל הוא מנפילת רגליו כנ"ל. שמרגלי המחין יונק לבן, שהוא בחינת חלב, ועל־כן נמצא בו העשירות, כנ"ל. ועל־כן יגע יעקב לשבר קלפת לבן - להוציא ממנו העשירות שהוא שרש נפשות נשיו כנ"ל, אבל עשו הוא זהמא דדהבא (זהמת הזהב), ויניקתו מן מותרות הדמים הנשארין לאחר שיצא החיות שבקדשה מהם, על־כן לא נשאר בו חיות שבקדשה כי־אם מעט מאד מאד, והוא נבלע ונפגם שם מאד. על־כן לא יצא מן עשו אל הקדשה כמו שיצא מלבן - שיצא ממנו קדשה יפה וגבה מאד, ברורה ומלבנת בלי פגם, כנ"ל.