# א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/551/63/1/

וזה בחינת אסור חלב שאסור באכילה - ובקרבנות עולה החלב דיקא לריח ניחוח, כי עקר הקרבן הוא החלב העולה לגבה, כי חלב הוא לשון "מיטב". וכמו שכתוב (בראשית מה, כ): "כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא וכו' ואכלו את חלב הארץ", כי החלב יונק מבחינת הטוב הנ"ל. כי עקר החלב הוא שעל הכסלים והכליות, והכליות הם כלי ההולדה ושם מקום העצה, כי כליות יועצות (כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ברכות סא.). כי מחשבה שבמח נמשכת עד הכליות ושם נתהוין העצות וכו' [ועין במקום אחר מזה (בסימן ז)]. ועקר הטוב הוא בפנימיות המחשבה ונמשך עד מקום העצה בחינת 'כליות יועצות', כי 'ישראל עלו במחשבה תחלה' ובהם נמלך ונתיעץ בבריאת עולמו, הינו כי בתחלה עלו במחשבה ואחר־כך נמשכו לבחינת מקום העצה, כביכול, ואז נמלך ונתיעץ בהם. נמצא, שעקר הטוב, שהוא בחינת נשמות ישראל, נמשך במקום העצה, שהוא בחינת 'כליות יועצות' שהם כלי ההולדה. ועל־כן לפעמים כשהטוב נכבש ביניהם מאד ואין מניחים אותו לצאת, אזי הטוב יוצא בזרע הילודים, כי כשנמשך הטוב בבחינת ההולדה שהוא בבחינת 'כליות יועצות', שהם כלי ההולדה, אזי אין הרע יכול להתגבר עליו, כי שם בבחינת מקום העצה שהם כלי ההולדה, שם הוא בחינת שרש הטוב שעלה במחשבה תחלה ובו נמלך ונתיעץ וכו'. בחינת עצה וכו' כנ"ל. נמצא, שעקר בחינת הטוב הוא בבחינת 'כליות יועצות' שהם כלי ההולדה, ושם עקר החלב החופה על הכליות היועצות. ועל־כן חלב לשון מיטב כנ"ל. כי הוא יונק מבחינת הטוב הנ"ל, שעובר והולך דרך כלי ההולדה שהם כליות יועצות, כנ"ל.

ועל־כן עקר הקרבן הוא החלב, כי עקר הקרבן הוא להוציא ולהעלות הטוב הכבוש בין האמות והסטרא־אחרא, להוציאו ולהעלותו לשרשו, כי הקרבן בא על חטא. ועל־ידי החטא נתערב טוב ורע ונפל הטוב בגלות, בין האמות והסטרא־אחרא כפי בחינת החטא, חס ושלום, ועל זה מביא קרבן, כדי לברר ולהעלות הטוב הכבוש ולהעלותו לשרשו, כי הקרבן הוא בבחינת (משלי יט, ד): "הון יוסיף רעים רבים" הנ"ל, שהוא בחינת צדקה, כי הקרבן הוא מה שמנדר ונותן לקרבן מיגיע כפו שהוא בחינת צדקה. וגם מכל הקרבנות היה מגיע חלק להכהן, כי אפלו מעולות היה מקבל הכהן העורות. והכהן איש חסד הוא, איש שלום, כמו שכתוב (במדבר כה, יב־יג): "הנני נתן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם". והוא בחינת הצדיק והרב שבדור, כמו שכתוב (מלאכי ב, ז): "כי שפתי כהן ישמרו דעת". ודרשו רבותינו ז"ל (מועד קטן יז.): 'אם הרב דומה' וכו'. נמצא, שעל־ידי שהאדם מנדר ונותן לקרבן שזה הוא בחינת צדקה, על־ידי־זה נעשה בחינת אויר הנח והזך (כמבאר במאמר הנ"ל), כי הקרבנות עושין שלום, שהוא בחינת (משלי יט, ד): "הון יסיף רעים רבים", שעל־ידי־זה נעשה אויר הנח והזך כנ"ל.

ועל־כן עקר כל הקרבנות הם רק בארץ־ישראל וירושלים ובית־המקדש, כי ארץ־ישראל הוא בחינת אוירא דכיא, בחינת אויר הנח והזך, כי 'אוירא דארץ־ישראל מחכים' (בבא בתרא קנח:) ושלום ואהבה הוא על־ידי שלמות הדעת [כמו שכתב רבנו ז"ל, כמה פעמים (סימנים כא, נו)]. בחינת (ישעיה יא, ו ט): "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי וכו', כי מלאה הארץ דעה" וכו'. ועל־כן אוירא דארץ־ישראל שהוא מחכים, על־ידי־זה שם עקר האהבה והשלום שתלוי בדעת וחכמה כנ"ל. וזה בחינת (ויקרא כו, ו): "ונתתי שלום בארץ", כי עקר השלום הוא בארץ־ישראל כנ"ל. ועל־ידי השלום והאהבה שהוא בארץ־ישראל דיקא, על־ידי־זה האויר הוא שם נח וזך בחינת אוירא דכיא.

וירושלים נבחר מכל ארץ־ישראל, כי עקר שם ירושלים על שם השלום, כי על שם זה נקרא "ירושלים", על שם יראה שלם, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (בראשית רבה נו, י). כי מתחלה היתה נקראת 'שלם', כמו שכתוב (בראשית יד, יח): "ומלכי צדק מלך שלם" וכו'. וכן הבית המקדש נקרא 'סכת שלום'. ועל־כן דרך שם עולין כל התפלות למכון שבתם השמימה, כי שם אוירא דכיא, אויר הנח והזך, שעל־ידי־זה עולה התפלה למקומה ואין מי שיבלבל אותה.

וזה בחינת הקרבנות שהיו קרבים בבית־המקדש שעומד בירושלים, וארץ־ישראל שהם בחינת שלום, שהוא בחינת אויר הנח והזך כנ"ל. ועל־ידי הקרבנות שהם בחינת צדקה כנ"ל, על־ידי־זה נזדכך האויר ביותר כנ"ל. ואזי נעשה ביותר בחינת אויר הנח והזך, ואז יוכל הטוב הכבוש שנכבש בין האמות והסטרא־אחרא על־ידי חטאיו, ועכשיו על־ידי שנזדכך האויר ביותר על־ידי הקרבן - יוכל הטוב הכבוש הנ"ל לשמע את דבורים הקדושים של ישראל. ואז נתעורר וזוכר את מעלתו ומתחיל לרחם על עצמו וחוזר לשרשו כנ"ל.