# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/551/63/4/

וע ל־כן להדיוט אסור החלב באכילה, כי הטוב הכבוש שם בבחינת חלב, אי אפשר לבררו על־ידי אכילה, כי הוא בבחינת הטוב הכבוש בהסטרא אחרא מאד, בבחינת מה שנאמר שם במאמר הנ"ל; שלפעמים הם מתגברים על הטוב מאד, עד שאי אפשר בשום אפן להוציאו, ואז יוצא הטוב בזרע הילודים וכו'. וזה בחינת החלב, שיונק מהטוב הזה שיוצא בזרע הילודים - שעובר והולך דרך הכליות יועצות שהם כלי ההולדה. והחלב הוא עליהם ויונק מהם. ובשביל זה נקרא 'חלב' לשון מיטב כנ"ל. וזה החלב הוא תקף שמנונית הגוף, שמתגבר על הטוב בבחינת (איוב טו, כז): "כי כסה פניו בחלבו", 'פנים', הוא השכל, שהוא הטוב כנ"ל, בחינת (קהלת ח, א): "חכמת אדם תאיר פניו". והשכל הוא הטוב בחינת ישראל עלה במחשבה, שהוא בחינת השכל, בחינת "גם בלא דעת נפש לא טוב" (משלי יט, ב). והחלב מכסה על זה הטוב בבחינת "כי כסה פניו בחלבו". ואז כשמתגברים תאוות הגוף שהם בחינת שמנונית חלב הגוף על הטוב, אזי חס ושלום, אין הטוב שומע כלל את ההתעוררות שישוב למעלתו בבחינת "זה דרכם כסל למו" (תהלים מט, יד). ואמרו רבותינו ז"ל (שבת לא:): 'חלב יש להם על כסליהם שמכסה עליהם', שעל־ידי־זה אין שומעים כלל דברי מוסר. ואינם מסתכלים על תכליתם מה יהא בסופם. 'ושמא תאמר שכחה יש להם? תלמוד לומר, 'ואחריהם בפיהם ירצו סלה' וכו', דהינו שמזכירין בפיהם את סופם, ואף־על־פי־כן אינם מתגברים לשוב לשרשם. וכל זה מחמת החלב שיש להם על כסליהם שמכסה עליהם. נמצא, שהחלב חופה על הטוב ויונק ממנו. ועל־כן החלב הוא אסור באכילה לישראל, כי אי אפשר לנו לבררו בשום אפן על־ידי האכילה, כי הטוב כבוש ומהדק שם מאד מאד, שאי אפשר לו לצאת כנ"ל, רק על־ידי אש שעל המזבח, על־ידי־זה יכולין לברר ולהוציא גם הטוב ההוא שבחלב.

ועל־כן בקרבנות עקר הקרבן הוא החלב דיקא, כמו שכתוב (ויקרא ג, טז): "כל חלב לה'", כי זה עקר הקרבן לברר ולהעלות הטוב הכבוש מאד, שזהו בחינת חלב שיו נק מן הטוב הכבוש מאד, ועל־ידי אש שעל המזבח נכלה הרע ונתברר הטוב, כי "מהאש יצאו והאש תאכלם" (יחזקאל טו, ז). ונאכל הרע ואז עולה הטוב לשרשו ונשלם פגם המזבח, כנ"ל.