# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/551/63/5/

וזה בחינת תענית, שלפעמים האדם צריך לתענית בשביל תשובה על חטאיו, כי לפעמים הטוב כבוש מאד מאד על־ידי החטאים, עד שאי אפשר לבררו ולהעלותו ואז אי אפשר לאכל בקדשה, כי עקר אכילה בקדשה הוא על־ידי תקון המזבח שהוא על־ידי שמעלין הטוב הכבוש לשרשו כנ"ל, ואז יכולין לאכל בקדשה, כי עקר אכילה בקדשה הוא לברר ניצוצות הקדושים שיש בדבר שאוכל, והניצוצות הקדושים הם בחינת ניצוצי חלקי הטוב מנשמות ישראל, שהכל נברא בשבילם. ועל־כן כשזוכה להזכיר את הטוב את מעלתו עד שיהיו נעשים בעלי תשובה וגרים, אז מתעוררים גם נצוצי חלק הטוב שבהדבר שאוכל, ואז יכול לאכל בקדשה, דהינו לברר ולהעלות ניצוצות שיש בהדבר שאוכל כנ"ל. ועל־כן לפעמים כשהטוב כבוש מאד, חס ושלום, עד שאי אפשר להעלותו, אז צריכין לתענית, כי אז אי אפשר לאכל בקדשה וצריכין לתענית. ועל־ידי התענית נתמעט חלבו שהיה מכסה על הטוב כנ"ל. ועל־כן התענית במקום קרבן, כמובא (זהר־חדש, רות פ.). ועל־כן על־ידי התענית מכניע החלב המכסה על הטוב ואז יכול הטוב לזכר את מעלתו ולשוב לשרשו, כנ"ל.

ועל־כן איתא בספרים (של"ה מסכת יומא, נר מצוה, אות פח): שמי שעוסק בתורה אינו צריך להתענות, כי התורה נקראת "אש", כמו שכתוב (ירמיה כג, כט): "הלוא כה דברי כאש". ועל־ידי אש של התורה הוא יכול להכניע ולשרף את החלב המכסה על הטוב, עד שישמע הטוב את דבורים הקדושים של התורה וישוב למעלתו ולשרשו, כי העוסק בתורה כאלו הקריב כל הקרבנות כלם, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (מנחות קי.) על פסוק (ויקרא ז, לז), "זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת" וכו' ועל־ידי הקרבנות נשרף החלב ועולה הטוב לשרשו, כנ"ל.