# הלכה ד

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/551/64/

ובו יתבאר הלכות פסח וענין אסור חמץ ומצות אכילת מצה וענין ספירה.

על־פי התורה "ויסב אלקים" וכו' (סימן סב), עין שם כל התורה. והכלל, בקצור לעניננו, שעל־ידי אכילתם של ישראל נעשה יחוד קדשא בריך הוא ושכנתיה אפין באפין וכו', רק האכילה צריך להיות מאכל אחר שנתברר, כי מאכל שיש בו תערבת, על־ידי מאכל כזה אפשר לחטא. והברור של המאכלים הוא על־ידי אמונה, כי יש קשיות שאפשר לישבן וכו'. ויש קשיות שאי אפשר לישבן ולתרצם רק לעתיד וכו', רק להעמיד על אמונה. ואפלו הקשיות שיש עליהם תשובה לפעמים נסתמו שבילי השכל ואינו יודע להשיב וכו'. והתקון לזה הוא למוד הפוסקים וכו', אבל הקשיות שאין עליהם תרוץ - אסור לאדם לעין בהם, רק לחזק עצמו באמונה. וכשיש לו אמונה בשלמות, יוכל להיות על־ידי אכילתו יחוד קדשא בריך הוא ושכינתיה וכו'.

ולהשלים את האמונה וכו', צריך מתחלה להעלות ניצוצי אותיות הדבור. וכשנתבררו אותיות הדבור אז הופך את עצמו הדבור ומלקט הניצוצות הקדשה מבין הקלפות וכו'. ולהעלות ניצוצי אותיות הדבור צריך לתענית וכו', כי על־ידי התענית מדבקין אחורי הקדשה וכו', כי התענית הוא בחינת שחוזרים לאחורים, להתחלת התענית וכו'. גם כי עקר כל הדברים הן ההתחלה, כי כל התחלות קשות, מחמת שיוצא מהפך אל הפך וכו'. נמצא, שעקר כח העבודה של כל הימים אינו אלא ההתחלה, שאנו צריכין לחזר לאחורי, ליום ראשון שהתחיל להבין ולהתענות, שהוא תחלת התשובה, שהיה קשה עליו ההתחלה שיצא מהפך אל הפך. ובכל יום חוזר לאחוריו לקבל כח מההתחלה כנ"ל. והכלל, שעל־ידי התענית מדבקין אחורי הקדשה ואז נמשכין מימי החסדים ללחלח מצר הגרון מבחינת "נחר גרוני" וכו' (תהלים סט, ד). כי אז נכנעין שלשת שרי פרעה, שר המשקים והאופים והטבחים, שהם, קנה וושט וורידין, שהם בחינת תאות אכילה ושתיה וכו', שיניקתם מפרעה שהוא אותיות הערף, הינו מאחורים. ועקר יניקתו מהדבורים וכו'. ואזי כשנתבררין אותיות הדבור על־ידי התענית אז נתגלין הפנים של הקדשה וכו', כדי להוציא בלעם מפיהם, בחינת (קהלת ח, ט): "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו" וכו'. ואזי נתקרבין הרחוקים להשם־יתברך, ונשלם האמונה בשלמות ומתקשטת בקשוטין דלא הוי וכו' (ומתקשטת בקשוטין שלא היו) (זהר משפטים צה.). ואזי אכילתו יקרה מאד, כי נתיחד קדשא בריך הוא ושכינתיה על־ידי אכילתו כנ"ל, עין שם כל זה היטב היטב.