# יא

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/551/64/11/

וזה בחינת מליחה - שצריכין למלח את הבשר כדי להוציא ממנו כל הדמים, כי מלח זה בחינת תענית ויסורין, שהם ממרקין עוונותיו של אדם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בברכות ה.): 'נאמר ברית במלח, ונאמר ברית ביסורין, מה מלח ממתקת הבשר, אף יסורין ממרקין עוונותיו של אדם'. ויסורין זה בחינת תענית שהוא ענוי ויסורין, וכמו שהביאו שם בסמוך לענין ארץ־ישראל שבא על־ידי יסורין, והביאו הפסוק (דברים ח, ה): "כי כאשר ייסר איש את בנו" וכו', ושם מדבר הפסוק בענין תענית, כמו שכתוב שם בענין: "ויענך וירעבך ויאכלך את המן וכו', וידעת וכו' היום כי כאשר ייסר איש את" וכו'. 'ויענך וירעבך' זה בחינת ענוי התענית שמרעיב את עצמו. וכן אמרו רבותינו ז"ל במדרש (הובא בשל"ה, מסכת תענית, תורה־אור קפה): "ויענך וירעבך" - 'שהתענו מקדם שאכלו את המן למרק האכילה שבמעים', כי המן הוא בחינת אכילה דקדשה הנ"ל, שזוכין על ידה ליחד קדשא בריך הוא ושכינתיה אפין באפין, שזה אין זוכין כי־אם על־ידי תענית. ועל־כן התענו מקדם שאכלו את המן. ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל (מכילתא בשלח): 'לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן', כי עקר התורה הוא בחינת אמונה, כמו שכתוב (תהלים קיט, פו): "כל מצותיך אמונה", שזה אין זוכין כי־אם על־ידי שמשבר תאות אכילה על־ידי תענית עד שזוכה לאכילה דקדשה שהיא בחינת מן וכנ"ל, כי הא בהא תליא. על־ידי שלמות האמונה זוכה שיהיה אכילתו מאכל שנתברר וכו' (כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל), דהינו אכילה דקדשה. וכן כל מה שמשבר תאות אכילה ביותר על־ידי תענית ומקדש אכילתו, כן זוכה יותר לשלמות האמונה (כמו שמבאר שם, עין שם).

ונחזר אל הענין, נמצא, שתענית הוא בחינת יסורין שהם ברית מלח. ועל־כן צריכין למלח את הבשר כדי לפלט כל הדמים, שזהו בחינת תענית ויסורין שממרקין ופולטין מהאדם כל הדמים רעים, שמהם באים כל התאוות רעות וכל החטאים, חס ושלום, שעל־ידם נפגם האמונה. כי על־ידי התענית מכניעין הקלפות והתאוות היונקים מהדבור וכו'. שהם בחינת גלות מצרים וכו', שהם בחינת התגברות הדמים רעים, שזה היה עקר גלות מצרים. נמצא, שהתענית מכניע ופולט מהאדם הדמים רעים שהם הקלפות והתאוות שהם בחינת פגם אמונה וזהו בחינת מלח כנ"ל. ועל־כן צריכין למלח את הבשר, כי הכנעת הדמים הוא על־ידי מלח, שהוא בחינת יסורי התענית, כנ"ל.

ועל־כן צריכין למלח בכלי מנקב דיקא (יורה־דעה, סימן סט, סעיף טז), זה רמז על תקון התענית שעקר תקונו לשוב להשם־יתברך על־ידי־זה ולפשפש במעשיו ביום התענית לפתח ולנקב לבו האבן, כמו שכתוב בישעיה (נח, ה), והיא הפטרת יום־הכפורים: "הכזה צום אבחרהו וכו', הלא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע" וכו'. שעקר התענית, לפתח חרצבות רשע, לפתח ולשבר את לבו ולהוציא ממנו כל הקשרי רשע. וכן כתב רבנו ז"ל, בהחרוזים שלו הנדפסים בהקדמה (בספר לקוטי מוהר"ן): 'נקב לב האבן והאר לי משם' וכו', נמצא, שהזכיר תקון הלב בלשון נקיבת הלב. ועל זה מרמז כלי מנקב; שצריכין למלח את הבשר לפלט הדמים בכלי מנקב דיקא, אבל בכלי שאינו מנקב אין מועיל המליחה, אדרבא, נאסר הבשר. זה רמז שהתענית ויסורין שהם בחינת מלח כנ"ל, אין מועילין כי־אם כשזוכה לפתח ולנקב לבו האבן - שכונתו בשביל השם־יתברך כדי לשוב מרשעו, שאז זוכה על־ידי התענית לגרש ולפלט כל הדמים רעים, שהם כל התאוות ולזכות לאמונה שלמה, שהיא כפרה ותקון על הכל כנ"ל, אמן ואמן.