# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/551/64/2/

כי אכילת ישראל צריך להיות בקדשה גדולה, שיהיה אכילתם בחינת מאכל שנתברר, שזוכין על־ידי אכילה כזאת ליחד קדשא בריך הוא ושכינתיה אפין באפין כנ"ל, אבל לזה אין זוכין כי־אם כשהאמונה בשלמות כנ"ל. ולזכות לזה צריכין שני תקונים המבארים בהתורה הנ"ל, דהינו ללמד פוסקים כדי לפתח את הדעת, שלא יסתמו שבילי השכל, כדי שיזכה להבין לתרץ הקשיות שאפשר לישבן. וגם צריכין לתענית כדי להוציא הדבור מהגלות כדי להעלות ניצוצי הקדשה. ואז אחר־כך חוזר הדבור את פניו ומעלה שארי ניצוצות הקדשה וכו'. ואז נשלם האמונה בשלמות ונצולין מהקשיות שאי אפשר לישבן, שצריכין רק לחזק את עצמו באמונה (כמבאר שם בהתורה הנ"ל היטב). ואז זוכין לאכילה דקדשה הנ"ל, שעל ידה מתיחדין קדשא בריך הוא ושכינתיה, בבחינת אפין באפין, כנ"ל.

ושני הבחינות האלו הם בחינת תקון הדעת והאמונה, כי תקון הקשיות שאפשר לישבן על־ידי למוד פוסקים זה בחינת תקון הדעת, שזוכין לדעת שלם להבין מה שאפשר להבין, לתרץ הקשיות שאפשר לישבן. ותקון הקשיות שאי אפשר לישבן על־ידי התענית, זה בחינת תקון האמונה, כי מאלו הקשיות אי אפשר להנצל כי־אם על־ידי אמונה כנ"ל. ובאמת הכל אחד והכל כלול באמונה (כמבאר בהתורה הנ"ל), שעקר התקון הוא האמונה, כמו שכתוב שם באות ב, שמתחיל: 'והברור של המאכלים הוא על־ידי אמונה, כי באמת מה שהגביל השם־יתברך לשכל' וכו', עין שם. ולכאורה קשה שם קצת, כי פתח בחדא וסים בתרתי, כי מתחיל לדבר רק מאמונה, שהברור של המאכלים הוא על־ידי אמונה, ואחר־כך הולך ומבאר שני בחינות תקון הדעת והאמונה, כי זה מבאר, שהקשיות שאפשר לישבן שזוכין לזה על־ידי למוד פוסקים, זה בחינת תקון הדעת.

אך באמת הכל אחד, כי תקון הדעת והאמונה הכל אחד, ושניהם תלויים זה בזה. והעקר הוא האמונה שהיא יסוד הכל, כמו שכתוב (תהלים קיט, פו): "כל מצותיך אמונה". אך זה ידוע, שחיות האמונה הוא מהדעת, כי האמונה הוא בחינת מלכות, שחיותה מאור הפנים שהוא הדעת בבחינת (משלי טז, טו): "באור פני מלך חיים", כי באמת אף־על־פי שאמונה היא דיקא להאמין באמונה לבד בלי שום דעת ושכל, כי במה שהשכל מבין - אין זה אמונה, כמבאר בהתורה הנ"ל, אף־על־פי־כן שרש האמונה וחיותה הוא דעת, כי בודאי הבהמה שאין לה שום דעת - אין שיך לומר עליה שיש לה אמונה, ועקר האמונה היא רק אצל האדם שיש לו דעת. רק שהשם־יתברך חונן עלינו וממשיך על נפשנו ודעתנו הארה משכל עליון כזה, שעל־ידי־זה נמשך בנו כח האמונה, כי האמונה נמשכת בשרשה משכל עליון וגבה מאד מאד, שמשם נמשך בנו הכח להתחזק באמונה שלמה. ואף־על־פי שהאדם יכול לזכות לאמונה שלמה, אף־על־פי שאין לו דעת גדול, כמו שרואין ההמון עם והנשים שיש להם אמונה שלמה, שזה עקר האמונה להאמין בפשיטות כמותם [כמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר (שיחות הר"ן סימן לג)], אף־על־פי־כן, מי שזוכה לשלמות הדעת דקדשה אז אמונתו חזקה יותר ויותר. וכל מה שהאדם זוכה להגדיל דעתו בקדשה, בתורה ועבודה - זוכה להמשיך הארה נפלאה אל האמונה יותר ויותר. ועל־ידי־זה מתחזק באמונה יתרה בכל פעם, כי כל מה שיודע יותר, הוא מבין שאינו יודע עדין כלל – שצריך להתחזק רק באמונה שלמה. וגם מחמת שרואה עתה שכמה קשיות שהיו קשין לו בדעתו על השם־יתברך והצדיקים, ועתה נתישבו אליו על־ידי שנפתח דעתו, על־ידי־זה הוא מבין ללמד סתום מן המפרש; שגם הקשיות שעדין סתומים אצלו - בודאי יש להם תרוץ, רק שעדין לא נפתח דעתו כל־כך לישב גם אלו הקשיות, או שהם מהקשיות שאי אפשר לישבן בזה העולם בשום אפן. ועל־כן הוא מתחזק על־ידי־זה באמונה יתרה בכל פעם. נמצא, שעל־ידי הדעת נתחזק האמונה.

ומכל שכן להפך, שכל מה שהאדם מתחזק את עצמו באמונה יתרה, נתוסף לו הארה גדולה בדעתו, כי עקר היא האמונה. וכמבאר בהתורה 'ויהי ידיו אמונה עד בא השמש' (בסימן צא), שעל־ידי אמונה זוכין לדעת, עין שם. ועל־כן דעת ואמונה שניהם אחד, שניהם בכלל נקראים "אמונה", כי עקר תכלית הדעת היא אמונה בבחינת 'תכלית הידיעה אשר לא נדע' (בחינות־עולם יג, מה). ומאחר שתכלית הדעת דלא נדע - בודאי צריכין רק להעמיד על אמונה, וזה תכלית הדעת - שזוכין להשיג שאין יודעין עדין כלל, רק על־ידי כל הדעת שהשיג מבין בהתבוננות נפלא כמה צריכין להתחזק באמונה, ולסמך רק על אמונה שהיא יסוד הכל. ועל־ידי־זה מבאר היטב מה שהקשנו לעיל, מה שרבנו ז"ל פתח בחדא וסים בתרתי, כי הכל אחד, כנ"ל.