# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/551/64/4/

ובגלות מצרים היו שניהם בגלות - הדעת והאמונה, כמובא, שבמצרים היה הדעת בגלות. וכן היה הדבור בגלות בבחינת "כבד פה", שזה בחינת גלות האמונה, כי עקר האמונה על־ידי הדבור, כמו שמבאר במקום אחר, וכמובן בהתורה הנ"ל. ועל־כן לא היה אפשר לישראל לצאת מהגלות כי־אם על־ידי בחינת שני התקונים הנ"ל, שהם למוד פוסקים ותענית כנ"ל, אבל במצרים היה עדין קדם מתן תורה ולא זכו עדין לתקונים הנ"ל. ואם היו ממתינים עד שיתקנו התקונים הנ"ל - היו נשארים שקועים בגלות, כי הקלפות נתאחזו בהם כל־כך, שלא היה אפשר להמשיך לשם התקונים הנ"ל. על־כן עשה השם־יתברך עמנו חסד גדול ונס נפלא ופסח ודלג על הקץ, והאיר עלינו הארה נפלאה 'שלא כסדר', כמבאר בכונות, מעצם ההארה של ליל פסח, שמאירין כל המחין ובאין מחין דגדלות קדם למחין דקטנות וכו', ועין שם, שעל־ידי־זה היה עקר הגאלה וכו', עין שם. הינו שתמיד צריכין מקדם לתקן התקונים הנ"ל. ואחר־כך חוזר הדבור פניו ללקט שארי הניצוצות, שעל־ידי־זה עקר הכנעת הסטרא־אחרא וכו' כנ"ל. אבל עכשיו, ביציאת מצרים, הפליא השם־יתברך עמנו והאיר פני הקדשה בהארה נפלאה קדם שזכו לתקן התקונים הנ"ל, כי השם־יתברך בעצמו נתגלה במצרים בבחינת (שמות יב, יב): "ועברתי בארץ מצרים" - 'אני ה', אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני' וכו' (הגדה של פסח). שזהו בחינת התגלות פני הקדשה שנתגלה אז בהארה נפלאה, שעל־ידי־זה היה מפלת מצרים עד שרבים מהם השליכו אמונתם ונתגירו, כמו שכתוב (שמות יב, לח): "וגם ערב רב עלה אתם" וכו'. ועל־ידי־זה היה הגאלה. כי הגאלה היתה בליל ראשון של פסח שאז באותו הלילה נלקחה שרה לבית פרעה שהוא רמז על הוד יפי הדבור שהופך פניו אליהם וכו', שעל־ידי־זה הוא הכנעתם (כמבאר כל זה בהתורה הנ"ל, עין שם).

ומחמת זה אסור אז החמץ בבל יראה ובל ימצא, וצריכין לאכל רק מצה, כי חמץ הוא בחינת קשיות, בחינת (תהלים עג, כא): "כי יתחמץ לבבי" וכו', שנאמר שם לענין הקשיות שהיה קשה לו בלבו על השם־יתברך. ועל־כן בכל השנה האכילה בבחינת חמץ ומצה. וזהו שהזכיר ב'מה נשתנה': שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, אף־על־פי שלא היה צריך להזכיר כי־אם מה שאוכלין בכל הלילות חמץ, כמו שאומר: שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות. ולמה הזכיר גם מצה? אך בזה מרמז תקון אכילת ישראל בכל השנה, כי אכילתנו תמיד בכל השנה בבחינת אכילת חמץ ומצה, שהאכילה כלולה משני התקונים הנ"ל, שהם תקון הדעת והאמונה, דהינו לישב הקשיות שאפשר לישבן, שזהו בחינת חמץ, בחינת חמוץ המח שמחמיצין המח והדעת לישב ולתרץ מה שאפשר לתרץ. ומצה היא בחינת תקון האמונה שנמשכת משכל עליון גבה יותר ויותר כנ"ל, כדי שלא להסתכל על הקשיות שאי אפשר לישבן, כנ"ל.

ועל־כן בפסח, שעדין לא זכינו לתקונים הנ"ל כנ"ל, רק שנמשך עלינו הארה נפלאה מלמעלה שהוא בחינת הארת פני הקדשה, שעל־ידי־זה נתתקנת האמונה כנ"ל, על־כן אי אפשר לנו לאכל כי־אם מצה, שהוא מאכל עליון וגבה מאד בחינת מן, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין לח.): 'עגה שהוציאו ישראל ממצרים, טעמו בהם טעם מן', שהוא מאכל שהמלאכים נזונין ממנו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא עה.), הינו שהוא בחינת מאכל שנמשך על־ידי הארה העליונה הנפלאה היורדת עלינו אז, שעל ידי זה זוכין להכיר את השם־יתברך ולרדף אחריו בזריזות נפלא, בהשתוקקות נמרץ, באמונה נפלאה. אבל עדין אסור להטות את המח לישב שום קשיא אפלו הקשיות שאפשר לישבן, מחמת שלא קבלנו את התורה, ולא זכינו עדין לתקן תקונים הנ"ל. על־כן אסור לנו להחמיץ את מחנו בשום קשיא אפלו מה שאפשר לישב. רק לסמך על אמונה לבד, שאנו מקבלין עתה מלמעלה בהארה נפלאה משכל עליון וגבה מאד, שהוא בחינת הארת פני הקדשה שמאיר אז, ותקון האכילה נמשך עתה רק משם. וזהו בחינת אכילת מצה שהוא בחינת מן כנ"ל, שנאמר בו (שמות טז, טו): "כי לא ידעו מה הוא", שהוא בחינת אכילה קדושה גבה מאד, שהוא למעלה מן הדעת, בחינת אמונה נפלאה, וכנ"ל.

אבל חמץ אסור עתה במשהו ב"בל יראה ובל ימצא", כי אסור עתה לכנס בשום קשיא אפלו מה שאפשר לישב וכנ"ל. אבל בכל השנה מתר החמץ, כי כשזוכין לתקונים הנ"ל אז התר החמץ, כי אז זוכין להמשיך תקון הדעת, לישב הקשיות שאפשר לישבן, שזהו בחינת תקון אכילת חמץ בכל השנה. ועל־כן תמיד האכילה דקדשה בבחינת אכילת חמץ ומצה, כי היא כלולה משני התקונים הנ"ל, שהם תקון הדעת והאמונה. אבל עתה בפסח, אסור להחמיץ המח בשום קשיא אפלו מה שאפשר לישב, ועל־כן אסור לאכל החמץ במשהו, רק לאכל מצה שנמשך בפסח מהארה העליונה הנ"ל, וכנ"ל.