# ט

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/551/64/9/

וזהו בחינת אסור חלב ודם, כדי להכניע ולבטל שני מיני קשיות הנ"ל. שהם הקשיות שאפשר לישבן, אך לפעמים נסתמו שבילי השכל ואי אפשר לישבן ולזה צריכין למוד פוסקים. והקשיות שאי אפשר לישבן, שצריכין להעמיד רק על אמונה שנשלמת על־ידי התענית, שעל־ידי־זה יוצא הדבור מגלות מצרים וכו', שעל־ידי־זה נשלם האמונה כנ"ל, כי אסור חלב הוא בשביל תקון הדעת - שלא יהיו נסתמין שבילי השכל לישב הקשיות שאפשר לישבן, כי חלב הוא שמנונית הגוף, שעל־ידו עקר תקון השכל, כי השכל בוער כמו נר דולק על־ידי שמנונית הגוף [כמובא בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (סימן ס)]. ועל־כן אסור לאכל חלב בהמה - כדי שלא יתגבר החלב של בהמה ויסתם את הדעת לגמרי, כי כשהחלבים דסטרא־אחרא מתגברים, נסתם השכל לגמרי ויכולין לשכח את השם־יתברך, חס ושלום, כמו שכתוב (תהלים מט, יד): "זה דרכם כסל למו", ואמרו רבותינו ז"ל (שבת לא:): 'חלב יש להם על כסליהם' וכו'. וזה בחינת "חלבמו סגרו" (תהלים יז, י), בחינת (איוב טו, כז): "כי כסה פניו בחלבו", פנים הוא השכל בחינת (קהלת ח, א): "חכמת אדם תאיר פניו". ועל־ידי התגברות החלבים נסגר ונתכסה השכל עד שאין יכולין לישב אפלו הקשיות שאפשר לישבן. ועל־ידי־זה שוכחין את השם־יתברך ונתרחקין ממנו, חס ושלום, כי עקר ההתרחקות והשכחה את השם־יתברך הוא על־ידי הכפירות וחסרון אמונה שנמשכין מהקשיות והסתרת ידיעת אלקותו שיש בלב כל אחד (כמובן בהתורה הנ"ל). ועל־כן הזהירה התורה אותנו מלאכל חלב, כדי שלא יהיה נסתם ונסגר השכל חס ושלום, כדי שנזכה להבין, לתרץ הקשיות שאפשר לתרצם.

ואסור דם הוא בשביל תקון הדבור, שהוא תקון האמונה כנ"ל, כי תקון הדבור הוא להוציא את הדבור מגלות מצרים ופרעה ושריו וכו' כנ"ל. וזה ידוע, שבמצרים בגלות היה התגברות הדמים שזה היה עקר גלות מצרים, כמבאר בכתבים. וזהו בחינת (יחזקאל טז, ו): "ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך" וכו', כי הדבור הוא מהדמים - "כי הדם הוא הנפש" (במדבר יב, כג). ועקר הדבור הוא מהנפש, כמו שכתוב (בראשית ב, ז): "ויהי האדם לנפש חיה", ותרגומו: 'לרוח ממללא', כמובא בדברי רבנו ז"ל כמה פעמים (סימנים כט, סה). וכשמתגברים הדמים דסטרא־אחרא, חס ושלום, אזי אין יכולין לדבר כלל, ואזי הוא בבחינת (תהלים לט, ג): "נאלמתי דומיה" - לשון דמים. ועל־כן אסור לאכל דם - כדי להכניע הדמים רעים שמהם עקר גלות מצרים, עקר גלות הדבור.

ועל־ידי־זה שנזהרין מחלב ודם - על־ידי־זה זוכין לתקן את הדעת ולהוציא הדבור מגלות מצרים, שהוא תקון האמונה כנ"ל. ועקר הוא תקון האמונה כנ"ל. ועקר התקון על־ידי התענית, וזהו גם־כן בחינת אסור חלב ודם. כי על־ידי התענית נתמעט החלב והדם, כמו שאומרים אחר התענית: יהי רצון שיהא מעוט חלבי ודמי מרצה לפניך כאלו הקרבתי קרבן וכו'. ועל־כן על־ידי שאין אוכלין חלב ודם זהו בחינת קדשת תענית, כי איבר מחזיק איבר [כמו שהביא רבנו ז"ל במקום אחר (עין בהקדמה שניה לספר המדות)]. ואם היו אוכלין חלב ודם היה נתרבה החלב והדם שבאדם. ועכשיו כשאין אוכלין אותו, נתמעט החלב והדם, שזהו בחינת תענית, שעל־ידי־זה עקר תקון האמונה, כנ"ל.