# א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/596/61/1/

וזה בחינת אסור יין נסך ואסור כלי היין של עכו"ם. כי היין הוא בחינת גבורות, כידוע (זהר במדבר קכח:), שהוא בחינת יראה, בבחינת (משלי כג, לא): "אל תרא יין כי יתאדם" – שאחריתו דם, ודם הוא בחינת גבורות, שהוא בחינת יראה, וכמו שכתוב (ישעיה ה, כב): "גבורים לשתות יין", ועל־כן היין כלול משתי בחינות, כי יש בחינת יין המשמח, בחינת (תהלים קד, טו): "יין ישמח לבב" וכו', ויש בחינת יין המשכר, ועקר החלוק הוא לפי בחינת הכלי המקבל את היין כמו שנראה בחוש, בגשמיות, כי יש אחד שהוא יכול לשתות יין ואזי היין משמח אותו, אבל יש אחד שאינו יכול לשתות ואזי היין משכרו ומערבב דעתו, וכל זה מחמת שאין לו כלי לקבלו, כמו כן ברוחניות עקר תקון היין שיהיה בקדשה הוא לפי בחינת הכלי המקבלו, כי היין הוא בחינת יראה, בחינת גבורות ודינים.

ומי שלבו שלם עם ה' ואמונתו חזקה ומאמין שהכל ברצונו יתברך, אזי הוא בשמחה תמיד, ואין לו שום דאגה ופחד כלל משום דבר שבעולם, בבחינת (משלי ג, כה): "אל תירא מפחד פתאם" וכו', כי מאחר שהכל רק ברצונו יתברך, אם כן אין לו להתירא משום דבר, כי מי יוכל לעשות לו דבר גדול או דבר קטן בלי רצונו יתברך, חס ושלום, כמו שכתוב (תהלים קיח, ו): "ה' לי לא אירא" וכו', ועל־כן הוא שמח תמיד, ואפלו אם לפעמים באין עליו איזה יסורים, חס ושלום, אף־על־פי־כן מאחר שיודע שהכל ברצונו יתברך לבד, הוא יכול לשמח עצמו תמיד, כי כונת השם־יתברך שמביא עליו איזה יסורין, חס ושלום, הוא בודאי רק לטובה, אם להזכירו שישוב, אם למרק עוונותיו, ואם כן כל היסורין, חס ושלום - הם טובות גדולות, ועל־כן הוא יכול לשמח את עצמו תמיד, כי יודע שה' יתברך מלא רחמים, וכונתו יתברך בודאי לטובה, ולא לעולם יריב וכו', ובודאי ישוב ה' וירחמהו וייטיב אחריתו והיסורים יתהפכו לו לטובה גדולה לעולמי עד ולנצח נצחים, ועל־כן הוא בשמחה תמיד.

אבל מי שנוטה, חס ושלום, מאמונה וטועה, חס ושלום, בכפירות של חכמי הטבע, וסובר שיש טבע, חס ושלום, אזי אין לו שום חיים כלל, כי כל ימיו כעס ומכאובות (קהלת ב, כג), וכל ימי רשע הוא מתחולל וכו', בשלום שודד יבואנו (איוב טו, כ), כי מתירא פן יבוא עליו שבר פתאם, וכשבא עליו איזה צרה או יסורין אין לו למי לפנות להושע, ועל־כן הוא מלא צער ויסורין ופחדים ועצבות תמיד, ואין לו שום חיים כלל, וכמבאר כל זה בשיחותיו הקדושים של רבנו ז"ל, וקצתם נדפסו בספר המעשיות (שיחות הר"ן, סימנים לב, נג, קב), עין שם.

נמצא, מי שיש לו אמונה שלמה ברצון, שיודע שהכל ברצונו יתברך, אזי זוכה לשמחה גדולה על־ידי היראה הנעשה על־ידי הרצון, בבחינת (תהלים ב, יא): "וגילו ברעדה", כי כל היראות והפחדים שיש לו מאיזה דבר שבעולם כלם נתהפכין לשמחה גדולה, כי על־ידי זה הוא חוזר להשם־יתברך ויודע שהכל לטובה כנ"ל, וכמבאר שם במאמר הנ"ל שזה בחינת שמחת יום טוב על־ידי התגלות הרצון, בבחינת (שם נח, יא): "ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו" וכו', וכמו שכתוב (שם פסוק יב): "ויאמר אדם אך פרי לצדיק" וכו', אבל הרשע הנוטה לחכמת הטבע, חס ושלום, הוא בחינת (איוב יד, א): "קצר ימים ושבע רגז", כמבאר שם, כי הוא שבע רגז ממש, כי כל ימיו כעס ומכאובות, כי אין לו שום חיים ושמחה כלל, כנ"ל: