# א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/613/64/1/

וזה בחינת סימני ביצים, כי איתא בתקונים (הקדמה דף א:): "כי יקרא קן צפור וכו', אפרוחים או ביצים" (דברים כב, ו), שביצים הם מארי מקרא, עין שם, ומארי מקרא זה בחינת בני הנעורים המתחילים לחנך עצמן ולכנס לעבודת ה', החפצים באמת להתקרב לאנשי אמת שיורו אותם הדרך הישר והאמת, כי אלו המתחילים להתקרב אל הקדשה ולכנס בעבודת ה', הם בבחינת מארי מקרא, שהוא התחלת למוד התורה, כמו התינוק כשמתחיל לכנס אל החדר, התחלת למודו הוא מקרא. כמו כן בענין עבודת ה' כשמתחילין לכנס בעבודת ה' הוא בבחינת מארי מקרא שהם בחינת ביצים, כנ"ל בתקונים. ועדין צריך לעבר עליהם מניעות הרבה ונסיונות הרבה ואם יזכו לעמד בהם - אז יצליחו ויעשו פרי. ועל־כן על־פי רב אין נשארין כלם בקדשתם, רק הרבה מהם נופלים, וזעירין אנון שנשארים קבועים בקדשתם, כמו שכתב רבנו ז"ל על פסוק "והנותר בירושלים קדוש יאמר לו", עין שם בהתורה "היכל הקדש" (בסימן נט). וכעין שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה ב, א) לענין הלמוד: 'אלף נכנסין למקרא יוצאים מהם מאה למשנה, מאה נכנסין למשנה' וכו', עד שנשאר רק אחד מאלף שיצליח היטב, כמו שדרשו שם על פסוק (קהלת ז, כח): "אדם אחד מאלף מצאתי" וכו'. וכמו כן ממש הוא בענין התקרבות לעבודת השם־יתברך, כי הכל אחד, כי גם עקר הלמוד בחינת 'אלף נכנסין למקרא', הכל הוא בשביל עבודת ה', כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה (אבות א). ועל־כן נקראים המתחילים בחינת מארי מקרא בשם "ביצים", כי הם כמו ביצים שעדין לא נתגלה בהם צורת העוף וצריכים שמירה גדולה שלא להרסם ושלא לשברם בקל, חס ושלום.

וזה שנתנו חז"ל סימן הביצים - ראשו אחד כד ועגל וראשו השני חד ועגל ואז אפשר שהם טהורים, אבל שני ראשיה כדים או חדים, הם בודאי טמאים, זה רמז שעקר הסימן של המתחילים להתקרב שהם בבחינת ביצים הוא כשיש להם עזות דקדשה הנמשך מבושה דקדשה, מבחינת 'ובשת פנים לגן עדן', דהינו שהעזות שלו נמשך מבחינת נעשה ונשמע ועקר הוא בחינת נשמע, בחינת תפלה (כמבאר שם בהתורה הנ"ל, עין שם), שהוא בחינת יראה, בחינת בשת. נמצא, שעזות דקדשה נמשך מבשת שהיא בחינת נעשה ונשמע, תורה ותפלה, עין שם.

וזה בחינת ראשו אחד כד וראשו אחד חד – ' חד' זה בחינת עזות, שהוא עז וחד וחריף לעמד כנגד הרוצים למנעו מהקדשה באמת, אבל מצד השני הוא 'כד' - זה בחינת בושה, בחינת נעשה ונשמע, שהם כלליות התורה, שהם בחינת כ"ד ספרין דאוריתא, שמשם הבושה דקדשה, בחינת (תהלים עד, כד): "אל ישוב ד"ך נכלם", שהוא בחינת תפלה אמונה, בחינת כ"ד אתון ד'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', [וכמבאר ענין זה בתקונים (יד.), עין שם] - הינו שיש לו עזות שהוא בחינת חד, אבל העזות שלו היא עזות דקדשה שנמשך מתורה ותפלה, שהוא בחינת כ"ד, בחינת כ"ד ספרין דאוריתא, בחינת כ"ד אתון ד'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', שמשם בחינת בושה דקדשה, בחינת "אל ישוב דך נכלם" וכו' כנ"ל, ואז דיקא אפשר שהוא טהור, כי עדין הדבר ספק, כי אף־על־פי שרואין בו עזות ובשת, אבל מי יודע אם העזות והבשת שניהם מהקדשה, כי יש אחד שיש לו עזות ובשת, ושניהם להפך - שהוא עזות פנים דסטרא־אחרא שמעז פניו כנגד כשרי הדור, וכנגד השקרנים יש לו בשת פנים ומתבטל כנגדם. על־כן אף־על־פי שרואין בו עזות ובשת שהם בחינת ראשו אחד חד וראשו אחד כד עדין צריכין לידע אם הוא מסטרא דקדשה, כי אולי הוא מהפך דברי אלקים חיים כנ"ל, כי התורה יש בה שני כחות, 'זכה, נעשה לו סם חיים, לא זכה' וכו'.

אבל אם שני ראשיהם כדים, או שני ראשיהם חדים - הם בודאי טמאים, הינו כשר ואין אחד שהוא בבחינת 'כד', שהיא בחינת בשת מכל צדדיו, שאין בו שום עזות כלל, זה בודאי מצד הטמאה, ואי אפשר לו להתקרב אל הקדשה, כי אי אפשר להתקרב אל התורה ואל הקדשה כי־אם על־ידי עזות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ביצה כה:): 'מפני מה נתנה תורה לישראל? מפני שהם עזין' וכנ"ל. וכן אם שני ראשיה חדים, דהינו שהוא רק מלא עזות ואין בו בשת כלל - הוא גם־כן בודאי טמא, כי זה סימן שהעזות שלו היא עזות דסטרא־אחרא, שהוא בחינת עז פנים לגיהנום, כי עקר הסימני טהרה הוא: 'ראשו אחד כד וראשו אחד חד', דהינו שיש לו בשת ועזות, שהעזות שלו נמשך מבשת כנ"ל. וגם לזה צריכין לידע אם הוא מעוף טהור, כי לפעמים יש לאחד עזות ובשת ושניהם להפך כנ"ל.

כי באמת כל החיות ובהמות ועופות וכל הדברים שבעולם - כלם מקבלים חיותם רק מישראל המקימים את התורה, כי הכל נברא ומתקים בשבילם, כמו שכתוב (בראשית א, א): "בראשית ברא", בשביל ישראל ובשביל התורה שנקראים "ראשית", [וכמבאר בדברי רבנו ז"ל, כמה פעמים (סימנים יז, נב)]. וכל המינים טהורים מקבלים חיות מצד הקדשה. ולהפך, מינים טמאים חיותם מהסטרא־אחרא, על־כן אלו הביצים ששני ראשיהם כדים או חדים - זה מורה שמקבלים חיותם מהסטרא־אחרא, מאותן הרחוקים מהשם־יתברך שאינם יכולים להתקרב אל האמת, מחמת שיש להם עזות יותר מדאי, או בשת יותר מדאי כנ"ל. אבל 'ראשה אחד כד וראשה אחד חד' - זה סימן שנמשך חיותו מזה שיש לו עזות ובשת שהוא סימן טהרה, אבל עדין הוא ספק וכו' כנ"ל, עד שיתברר שהוא מסטרא דטהרה כנ"ל.

ראשי פרקים שלא נתבארו עדין

שחיטה היא בחינת עזות דקדשה - להכניע עזות הגוף דסטרא־אחרא, בחינת רוח הבהמות, כי חרב של שחיטה בחינת גבורות, בחינת עזות, בחינת קולות, בחינת (תהלים קמט, ו): "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות".

עופות - הם בחינת קולות, בחינת (קהלת י, כ): "כי עוף השמים יוליך את הקול". ועל־כן נמשלו הנשמות לעופות, כמו שכתוב (עין קב הישר פרק פח): 'נשמתין קדישין דמתחדשין כצפרים' וכו' (נשמות קדושות שמתחדשות כמו צפרים), וכמו שכתוב בתקונים (תקון ו, כג.): לענין קן צפור, שהוא בחינת 'נשמתין דאתתרכו מאתריהו' וכו' (הנשמות שגרשו ממקומן), כי עקר קדשת הנשמה הוא בחינת קולות דקדשה, כי הקול הוא ההבל פה של האדם שהוא בחינת הנשימה שהוא הנשמה וההבל של האדם שהוא בחינת קול, כי עקר התגברות הנשמה על הגוף הוא על־ידי קולות, שהם בחינת עזות דקדשה, שעל־ידי זה מתגברים כנגד עזות הגוף, וכנגד העזי פנים שבדור, כמו שכתוב בהתורה הנ"ל, עין שם.