# א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/613/65/1/

כי איתא בלקוטי תנינא (בסימן פה), המתחיל: אגוזים הנקראים לוזים וכו', עין שם כל הענין, זה מבאר שם, שביצים הם בבחינת לוזים שנגמרים בעשרים ואחד יום, שהם כנגד עשרים ואחד יום שבין המצרים, שמתאבלין בהם על חרבן בית־המקדש, שעל־ידי־זה זוכין לנחמה, לבחינת (ישעיה מ, א): "נחמו נחמו", בחינת שבת נחמו וכו', כי עקר הנחמה על־ידי עצם לוז שממנו עקר התחיה וכו'. וזהו גם־כן בחינת ביצה שהיא נגמרת בעשרים ואחד יום, כמו אילן לוז וכו', עין שם, ובשביל זה אוכלין ביצה בסעדה המפסקת וכו', עין שם.

ולכאורה תמוה, מאחר שהביצה בחינת לוז מרמזין על הנחמה, מדוע הם דיקא נגמרין בעשרים ואחד יום, שמרמז על האבלות שמתאבלין עשרים ואחד יום שבין המצרים, וגם אוכלין הביצה בעת האבלות בסעדה המפסקת, הלא אדרבא, הביצה הוא בבחינת לוז שהם עקר הנחמה בחינת תחית המתים וכו'? (כמו שמבאר שם, עין שם).

אך כל זה מורה ומרמז לאדם, שאי אפשר לשום אדם בכלל ובפרט לבוא אל התקוה טובה כי־אם על־ידי צער ויסורים ומרירות גדול, שהיא בחינת אבלות - שמתאבלין ומצטערין וממררין על חרבן בית־המקדש, אבל גם כשמתאבלין וממררין על הצער והחרבן, והעקר על שאנו רחוקים כל־כך בגלותנו מאבינו שבשמים. גם אז אסור להשאר בזה, חס ושלום, רק לנחם את עצמו בכל פעם בגדל התקוה שאנו מקוים לאחרית טוב, לצאת מהגלות מאפלה לאור גדול, כי חסדי ה' לא תמנו וכו'. כמבאר באיכה (פרק ג) במרירות הקינה שצועק בקול מר: "אני הגבר ראה עני" וכו', שצועק שם במרירות גדול: "אותי נהג וילך חשך וכו', השביעני במרורים" וכו' וכו'. בתוך כך, בתוך מרירות צעקתו מנחם את עצמו בעצמו, כמו שכתוב שם: "ואמר אבד נצחי וכו', זאת אשיב אל לבי על־כן אוחיל, חסדי ה' כי לא תמנו וכו', חדשים לבקרים" וכו'. ופרש רש"י, שהחסדים מתחדשים בכל בקר וכו'. "טוב ויחיל ודומם לתשועת ה'" וכו' וכו'.

ומי שרוצה לפקח על חייו האמתיים, צריך לקבל לעצמו עצות מזה, שבכל המרירות והצער והיסורין שעוברין עליו בפרט, בעקר היסורים האמתיים, שהם יסורי הנפש וגלותה הגדול שהיא רחוקה כל־כך מאביה שבשמים, וכל מה שמצפים לצאת מרע לטוב - מתגבר הרע בכל פעם יותר ויותר, עד אשר הבעל־דבר מסיתו לומר אבד נצחו, חס ושלום, חס ושלום, אבל הוא צריך לנחם את עצמו בכל פעם ולהיות בכלל אסירי התקוה, שנאמר עליהם (זכריה ט, יב): "שובו לבצרון אסירי התקוה" - להשיב לעצמו בכל פעם לומר: עדין יש לי תקוה, כמו שאמר אדמו"ר ז"ל שאין שום יאוש בעולם כלל. ולקים, "זאת אשיב אל לבי, על־כן אוחיל חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו לעולם" וכו'.

כי הצדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה (בראשית רבה סו, ד), וכל אחד מישראל הוא בחינת צדיק, כמו שכתוב (ישעיה ס, כא): "ועמך כלם צדיקים" וכו', וכל מי שרוצה להתקרב אל קדשת ישראל באמת, בהכרח שיעבר עליו מרירות הרבה מאד בלי שעור. ואי אפשר לזכות לשום קדשה אמתית כי־אם על־ידי מרירות גדול. ולא היה אפשר לסבל המרירות והיסורין, רק השם־יתברך נותן ליעף כח לסבלם על־ידי התקוה, שמקוים לאחרית טוב בכח הצדיקי אמת, שכבר זכו לנצח לאחרית טוב כזה וכו'.

וכל זה מרמז בענין לוז וביצה הנ"ל. כי בכל דברים שבעולם יש בהם רמזים גדולים ונפלאים להתקרב אליו יתברך, כי כל הדברים שבעולם לא נבראו כי־אם בשביל זה, ואין להם שום חיות וקיום כי־אם על־ידי־זה, על־ידי שיש בהם חיות מעצות התורה הקדושה שמשם חיות וקיום כל הדברים, כידוע. ועל־כן הלוז והביצה שמרמזין על עקר הנחמה, על־כן הם דיקא נגמרים בעשרים ואחד יום, שמרמז על האבלות של בין המצרים, להורות כל הנ"ל, שאי אפשר לבוא אל הנחמה כי־אם על־ידי אבלות וצער, בבחינת (ישעיה סו, י): "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה", וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (תענית ל:): 'כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה'. וכמו שכתוב (ישעיה סא, ג): "לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר" וכו'. וכן הוא בכל אדם ובכל זמן בענין גלותו וצערו ויסורין שעוברין עליו וכנ"ל.