# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/661/63/5/

וזה בחינת הדפוס, שחמל עלינו השם־יתברך באחרית הימים, והמציא בעולם חכמת הדפוס, כדי שיתרבו ספרים קדושים בעולם, כי אמרו רבותינו ז"ל (גטין ס:): 'דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל־פה, דברים שבעל־פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב'.

כי כבר מבאר, שתורה שבכתב ותורה שבעל־פה - זה בחינת משה ודוד בחינת תורה ותפלה שהם בחינת מחשבה ודבור, שהם בחינת הזכרון והאזהרה של משה, והתגברות לנצח המלחמה, שזה בחינת דוד כנ"ל. ושני הבחינות האלו כל אחד צריך לחברו ואי אפשר לאחד בלא חברו, כנ"ל. וזהו בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל־פה ששניהם צריכין, ועקר שלמות התורה על־ידי שניהם דיקא, ואין אחד בלא חברו, כמו שכתוב (תהלים יט, י): "משפטי ה' אמת צדקו יחדו", וכמו שפרש רש"י שם, עין שם. כי תורה שבכתב בלא שבעל־פה אין לה שום שלמות, כי אין יודעין שום דין ואיך לעשות שום מצוה בלא תורה שבעל־פה. וכן תורה שבעל־פה בלא תורה שבכתב גם־כן אינו שלמות, כי כל עקר תורה שבעל־פה נסמך על תורה שבכתב, כי תורה שבעל־פה היא פרוש תורה שבכתב, כי ליכא מלתא דלא רמיזא באוריתא.

ועקר תורה שבכתב הוא בבחינת זכרון, כמו שכתוב (שמות יז, יד): "כתב זאת זכרון בספר", הינו בחינת האזהרות הנ"ל של משה שהוא בחינת זכרון, שמזכיר ומזהיר את כל איבר המצוות התלויות בו כנ"ל. ועל־כן הוא בכתב, כי עקר הזכרון בכתב, כי בעל־פה יכולין לשכח לגמרי, ועל־כן צריכין לכתבה דיקא כדי שיתקים הזכרון שהוא על־ידי כתב דיקא, ועל־כן 'דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל־פה', כי עקר האזהרה והזכרון הוא על־ידי בחינת כתב כנ"ל, אבל דברים שבעל־פה צריכין לומר בעל־פה דיקא ואסור לאמרם בכתב, כי תורה שבעל־פה שהוא בחינת 'לבוא לידי מעשה' כנ"ל, שזה אי אפשר כי־אם על־ידי הדבור פה, שעל־ידי הדבור פה בקדשה, מהפכין הגבורות לחסדים וכו', שזה עקר נצחון המלחמה וכו' כנ"ל. ועל־כן צריכין לאמרם בעל־פה דיקא ואסור לאמרם בכתב.

כי הכתב הוא רק בשביל זכרון, אבל קשה לבוא לידי מעשה על־ידי הכתב, כי אי אפשר לבאר בכתב כל פרטי המצוה ודקדוקיה וכל דרכי העשיות והדרכים שיש בעבודת הבורא יתברך, כי היצר־הרע וחילותיו שנאחזין בעכירת הדמים, מתגברין מאד בכל אדם ומבלבלין דעתו הרבה ומתגברין להפך האמת, ועל־כן אי אפשר לבאר בכתב הכל, כי דברים הנכתבין בספר אפשר להטותם מן האמת ולפרשם כרצונו. וכמו שנמצא כמה וכמה שהפכו דברי אלקים חיים ופרשו בתורה שבכתב פרושים זרים, שלא כדברי רבותינו ז"ל, וגלו פנים בתורה שלא כהלכה ובאו לידי כפירות גדולות על־ידי פרושיהם הזרים, כי בכתב אי אפשר לבאר האמת לתכליתו, כי כל אחד יכול לפרש דברים הנכתבים כרצונו. ועל־כן נתן לנו השם־יתברך כל דיני התורה ופרושיה בעל־פה, כי מפה אל פה יכולין לבאר ולפרש היטב האמת לאמתו כל דיני התורה ודרכיה ועצותיה לאמתתן.

אבל בעל־פה לבד בלא הכתב גם־כן אינו שלמות, כי בעל־פה אין לו יסוד וזכרון וברבות הימים היה יכול, חס ושלום, להשתכח לגמרי, ועל־כן צריכין שניהם - בכתב ובעל פה, בכתב כדי לשמר האזהרה והזכרון, כי דברים הנכתבים מתקימים לעולם. ובעל פה צריכים כדי לבאר אמתת הדינים ודרכי התורה היטב באמת לאמתו, שזה אי אפשר לבאר כי־אם על פה דיקא.

אבל ברבות הימים כשהתגבר הגלות, וחשו חכמינו ז"ל שלא תשתכח התורה שבעל־פה מישראל, חס ושלום, על־כן התירו לכתב גם תורה שבעל־פה, משום (תהלים קיט, קכו): "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תמורה יד:), כי ראו שחשש השכחה גרוע יותר מהחשש שיש בכתיבה, שלא יפרשוה כרצונם, חס ושלום, כי החששא של שכחה גרוע יותר. ועל־כן התירו לכתב גם תורה שבעל־פה.

אך כשכותבין תורה שבעל־פה צריכין לכתב הרבה מאד מאד, כדי לבאר ולפרש היטב האמת לאמתו, כי דברים הנכתבים בספר יכול הקורא לפרשם כרצונו כנ"ל, על־כן צריכין לבאר ולפרש הדבר היטב בכמה פרושים ובאורים, ופרוש לפרושים כדי שלא יוכל הטועה לטעות מהפרוש והכונה האמתית, וכמו שאנו רואין שמיום שהתחילו לכתב תורה שבעל־פה - נתרבו ספרים הרבה מאד בעולם, כי לא סגי בלאו הכי כנ"ל, בפרט שבכל פעם נתמעטין הלבבות ונחלשין הדעות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עין שם בערובין נג.): ואנן כסיכתא בגודא לגמרא וכו' (בדורות הקודמים היו מבינים היטב את הלמוד, ואנחנו כמו יתד שנועצים בנקב צר, שנכנס בדחק, כך אנו מבינים רק מעט ובקשי), וכמבאר בכל ספרי המחברים, ועל־כן צריכין בכל פעם ספרים הרבה לפרש כונת דברי רבותינו ז"ל היטב, וכמו שאנו רואין שהרי"ף קצר פסקי הגמרא בספריו הקדושים, ואחר־כך נתרבו הספרים לבאר ולפרש דבריו, או לחלק על דבריו במקום שלא נראו להם דבריו, ואחר־כך נתחברו ספרים על נושאי כליו של הרי"ף, וכן בשאר ספרים וכו', וכלם צריכים להעולם מאד ואם לא היו אלו הספרים לא היינו יודעים עתה שום דין. וכן בדרכי מוסר ויראה ועצות ודרכים לעבודת הבורא יתברך מתרבין בכל פעם ספרים קדושים - הכל כדי לבאר ולגלות לנו היטב אמתת הדרכים והעצות לזכות לעבודת השם־יתברך באמת.

וכל מה שמתארך הגלות יותר, בעוונותינו הרבים, ונתמעטין הלבבות צריכין בכל פעם ספרים הרבה יותר כדי לבאר אמתת הכונה היטב, לשבר מלתעות עול, להוציא מלבן של הטועים והכופרים שלא יוכלו להפך ולהטעות מן האמת, חס ושלום, על־כן ברבות הימים שראה השם־יתברך שהגלות מתגבר ביותר והלבבות נתמעטין מאד מאד וצריכין ספרים הרבה מאד, על־כן חמל ה' על עמו וסבב ברחמיו הנפלאים והמציא בעולם חכמת מלאכת הדפוס כדי שיתרבו ספרים הרבה בעולם, כי כפי רבוי הספרים של אלו הדורות לא היה באפשר לכתבן בשום אפן.

ובאמת אנו צריכין כלם, כי בודאי אי אפשר לנו עתה לידע דיני התורה על ברין, כי־אם כשיהיה לנו ספרי הש"ס עם פרוש רש"י ותוספות ומהרש"א ושאר מפרשים, וספרי הרי"ף עם כל הפרושים, וספרי הרא"ש והרמב"ם ונושאי כליו, והטור ומפרשיו, וספרי האחרונים, הבית יוסף והרמ"א ונושאי כליהם וכו' וספרי שאלות ותשובות וכו', שבכל אלו משתמשים הגדולים בספרי תשובותיהם כשרוצים לברר לנו דין לאמתו. ובלעדי כל הספרים הנ"ל ויותר מהם, אי אפשר עתה לברר הדין לאמתתו. וכן בדרכי עצות ומוסר בעבודת ה', שצריכין כל ספרי המדרשים ופרושיהם וספרי הזהר הקדוש וכתבי האר"י ז"ל, וראשית חכמה וכו' וכו'. על־כן מה יקרו חסדי השם־יתברך אשר חמל עלינו ונתן לנו מלאכת הדפוס, שעל־ידי־זה מתרבין הספרים ונקנין בזול גדול. ויש ספרים הרבה בכל עיר ואצל כל אחד ואחד, ועל־ידי־זה מתקימת התורה בישראל עתה, כי כשכותבין תורה שבעל־פה צריכין לכתב הרבה מאד כדי לבאר האמת לאמתו. ובכל דור ודור שנתמעטין הלבבות יותר צריכין לבאר יותר וצריכין להרבות בספרים קדושים יותר. וכמו שכתב רבנו ז"ל (בסימן סא) שכבר יש הרבה ספרים ועוד עתידים להיות הרבה ספרים, וכלם צריכים להעולם מאד ואסור להלעיג על אחד מהם וכו'.

וזה שכתוב (קהלת יב, יב): "ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ", ופרש רש"י: 'יותר ממה שנכתב, הזהר לקים דברי חכמים בעל־פה. ואם תאמר, למה לא נכתבו, עשות ספרים הרבה אין קץ, אם באנו לכתב לא הספקנו', הינו כנ"ל שדברים שבעל־פה אם רוצים לכתבם צריכים לכתב הרבה מאד כנ"ל, על־כן הוא חסד גדול מלאכת הדפוס, שעל־ידי־זה יכולים להדפיס ספרים הרבה מאד כנ"ל, שעל־ידי־זה לא תשתכח התורה מישראל, וכנ"ל.