# י

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/661/64/10/

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה־זרה נב:): 'עבודה־זרה של ישראל אין לה בטול וחמורה משל עכו"ם - דשל עכו"ם יש לה בטול'. כי הכל נברא בשביל ישראל, כי קדשא בריך הוא ואוריתא וישראל כלא חד (זהר אחרי עג.). וכל החיות של כל העולמות מראש ועד סוף - הכל נמשך רק על־ידי ישראל. ואפלו הסטרא־אחרא והקלפות, כל חיות המשתלשל להם מהקדשה - הכל נמשך מישראל, שהם עקר ושרש הכל. ועל־כן אין כח להיצר־הרע והקלפות, כי־אם כשיונקים מישראל, חס ושלום, ובאמת ישראל הם רחוקים לגמרי מעון לפי דקותם ורוחניותם בשרשם. ועקר כח היצר־הרע להחטיאם, חס ושלום, הוא על־ידי שמתלבש עצמו במצוות (כמו שמבאר בתחלת הספר – סימן א', עין שם). וזה נמשך על־ידי בחינת שד יהודי, כמו שכתוב בזהר הקדוש (פנחס רנג.), שיש בחינת שדין יהודאין והם יונקים מבחינת נגה שהוא בחינת עץ הדעת טוב ורע, שמשם נמשך כל הטעותים וכל הבלבולים שבעולם. כי הם בבחינת (בראשית ג, כד): "להט החרב המתהפכת", דמתהפכת לכמה גונין בלי שעור ולכל אחד מבלבל ומעקם לבו כפי הטעות והבלבול שמכניס בו, והעקר על־ידי שמתלבש עצמו במצוות בתחלה, ועל־ידי־זה מטעהו עד שנתפס ברשתו עד שמביאו לידי מה שמביאו, רחמנא לצלן, עד שיכול להביאו לידי עבודה־זרה ממש, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קה.): 'היום אומר לו עשה כך וכו' עד שמביאו' וכו'.

ועל־כן עקר התגברות היצר־הרע הוא על־ידי מחלקת (כמו שמובא במקום אחר – סימן סב), כי זה עקר עסקם והשתדלותם של השדין יהודאין לעקם לב ישראל להרבות מחלקת, כי על־ידי־זה יש להם כח ביותר להתלבש עצמן במצוות הרבה שלהם, שמכניסין בלב כל הנוטה אחריהם שחברו נטה מהאמת ושהוא שונא לו. ועל־כן מצוה גדולה להדפו ולרדפו עד הנפש. וכיוצא באלו הסברות מזיפות כאשר מצוי כל זה בעולם, בעוונותינו הרבים. והעקר מתגברין עצמן השדין יהודאין להתלבש עצמן בתלמידי חכמים שאינם מפקחים על דרכיהם כראוי להנצל מהם, כי בהם כרוך ביותר היצר־הרע, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סכה נב.) - שמניח כל ישראל ואינו מתגרה אלא בתלמידי חכמים, ועקר התגרותו בהם על־ידי בחינת שדין יהודאין שהם מתלבשים בלומדים ותלמידי חכמים שאינם שלמים. וכמו שאיתא בזהר הקדוש (פנחס רנג. ובפרשת כי תצא רעז.), ובפרט ברעיא מהימנא פרשת נשא (קכה:) - עד שנתעקם לבם על הכשרים האמתיים ומתירים ומצוים להדפם ולרדפם, כי חותרים למצא בהם חסרונות ופגמים וכו' עד שנעשה אצלם מצוה לרדפם חנם.

וזה "למי מדנים למי שיח " (משלי כג, כט) - ראשי תבות: ח' כם, ש 'ד י' הודי, שממנו כל המדנים והריב והמחלקת (כמו שמבאר בהתורה "בני לן ביתא" בסימן כח, לקוטי חלק א). וכל זה נמשך ממה שכתוב בהתורה "בקרב עלי מרעים" הנ"ל, שמלמעלה אינו יוצא כי־אם אור פשוט. ולמטה הוא נצטיר לכל אחד לפי הכלי שלו, עין שם היטב, שזהו בחינת: זכה – נעשית התורה לו סם חיים, לא זכה – נעשית התורה אצלו סם מות (יומא עב:), ומשם עקר הבחירה.

על־כן מי שרוצה לחוס על חייו הנצחיים - צריך לצעק הרבה להשם־יתברך, ולכון דעתו להשם־יתברך בכל עת, ולבקש מלפניו יתברך שיוליכהו בדרך הישר, באמת לאמתו, ולא יניחנו לטעות את עצמו כלל. כי זה כלל גדול, שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו (מכות י:), כמו שמצינו אצל בלעם שאמר לו השם־יתברך (במדבר כב, כ): "לך עמהם" וכו', אף־על־פי שרצונו יתברך לא היה לזה כלל. ויש בענין זה סתרי נסתרות הרבה, כי שם עקר הבחירה שהיא חדוש נפלא יותר מכל החדושים והנפלאות שברא השם־יתברך, כמבאר בספרים - ועקר הבחירה היא בבחינה זאת, בבחינת 'בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קד.): 'הבא לטהר - מסיעין לו'. הבא לטמא - פותחין לו. וכמו שכתוב (תהלים י, יד): "כי אתה עמל וכעס תביט לתת בידיך" וכו'.

וזה עקר גלות השכינה - שכל אחד כפי מעשיו כן הוא חובש ותופס את השכינה וקדשא בריך הוא, כביכול, בגלות. עד שנאמר, כביכול, 'אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים', כמו שכתוב בזהר הקדוש כמה פעמים (תקוני־זהר ט, תקון ו, כא, כב.). וזה שכתב (בסימן ס תנינא): שעל־ידי שלומדין לתלמיד שאינו הגון נתפס בתפיסה, חס ושלום, כי על־ידי־זה יכול התלמיד להיות נכשל יותר על־ידי שהוא אינו הגון ומהפך דברי אלקים חיים כנ"ל. ועל־ידי־זה יכול להמשיך ולתפס את הקדוש־ברוך־הוא ושכינתיה, כביכול, לתוך דעתו הרעה שיהיה נצטיר האור כפי דעתו הרעה, שזה עקר גלות השם־יתברך, כאלו הוא חבוש ותפוס בתפיסה, כי הוא חבוש, כביכול, בתפיסת המחין של התלמיד שאינו הגון, עד שמכרח, כביכול, להנהיגו ולסיעו כפי דעתו וכנ"ל. וכל זה מחמת כח הבחירה שיש לה תקף גדול מאד כידוע.

וזה היה כל עצת בלעם הרשע - להחטיא את ישראל ועצתו היתה עמקה מאד, כי רצה להחטיא דיקא את גדולי ישראל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין פב.): שהמדינית אמרה להחטיא את משה וכו'. ואם שזה לא עלתה בידם, אבל אף־על־פי־כן החטיא נשיא מישראל מנהיג הדור. ולא די שחטא כל־כך, אף גם הסיתו הבעל־דבר להביא המדינית לפני משה, כי רצה להתיר עריות בפרהסיא - כי זה היה עקר כונת בלעם הרשע והסטרא־אחרא להתגבר ברשעותם כל־כך עד שיהפכו האמת לגמרי לעשות מעברה מצוה וכנ"ל, כי בלעם היה טמא גדול, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קה:), והתגבר ברשעתו ובדרכי כשפיו, עד שמשך על עצמו רוח נבואה, עד שהיה גדול בנבואה מאד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (במדבר רבה יד, יט), וכל זה מחמת גדל כח הבחירה הנ"ל, שיש כח להאדם להכריח, כביכול, את רוח הנבואה שישרה עליו כרצונו - להמשיך האור העליון ולצירו כרצונו.

ועל־כן באמת היו ישראל אז בסכנה גדולה, כמו שכתוב (מיכה ו, ה): "עמי, זכר נא מה יעץ עליך בלק ומה ענה אתו בלעם" וכו' (ברכות ז.), וכמו שכתוב בזהר הקדוש (ח"ג ריא:), שמימות עולם לא היו ישראל בסכנה כזאת כמו אז. וכל זה מחמת גדל כחו של הבעל־בחירה וכנ"ל, אבל השם־יתברך חמל עליהם וציר האור בעצמו בבחינת ברכה וכו', כמו שמבאר שם.

ועל־כן עקר אריכת הגלות על־ידי המחלקת ושנאת חנם, כי זאת היה בעוכרינו, כי על־ידי־זה חרב בית שני, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא ט:), ועדין מרקד בינן, ומאריך הגלות על־ידי־זה ביותר, כי אף־על־פי שבעוונותנו הרבים יש הרבה עוונות, ובפרט פגם הברית שמצוי מאד, השם־יתברך יציל להבא, אף־על־פי־כן הכל היה מתתקן על־ידי צדיק האמת שבכל דור, שהוא מאיר בישראל דרכים קדושים אמתיים להשיבם מדרכיהם הרעים ולתקנם כלם, אך הבעל־דבר התפשט לארכו ולרחבו - להרחיק מאד מהצדיק האמת שיש לו כח הזה, כי בודה עליו שקרים וכזבים, עליו ועל כל הנלוים אליו, בחייו ולאחר הסתלקותו, עד שהתלבש בגדולי הדור. עד שהכניס בהם שמצוה לרדפם ולהדפם וכו' וכנ"ל, וכל זה מחמת שאלו חכמים בעיניהם שהם המנהיגים החולקים, הם חכמים שדין יהודאין, שהם מהפכין האמת תמיד כנ"ל, כי משם עקר כח היצר־הרע וכנ"ל.

ועל־כן עקר התקון על־ידי המשכת אמתת האמת הנמשך מאורו של משיח שמתנוצץ בתוך תקף הגלות, שבלא זה לא היינו יכולים להתקים כלל, כידוע - כי עקר גמר התקון יהיה על־ידי משיח צדקנו, שהוא משה בעצמו, כמו שכתוב (בראשית מט, י): "עד כי יבא שילה" – 'דא משה – משיח' (זהר בראשית כה:), כי אז יתקן מה שטעה בהכאת הצור - שמשם נמשך שרש המחלקת בקדשה. כמו שכתוב בזהר הקדוש (תקוני־זהר תקון כא, מד.): 'אלמלא הכה משה בצור - לא הוו טרחי רבנן בשמעתתא', כי מהכאת הצור, שעל־ידי־זה טרחי רבנן בשמעתתא (אם משה לא היה מכה בסלע, החכמים לא היו צריכים להתיגע בלמוד התורה) - על־ידי־זה נתרבו מחלוקות בישראל בדיני התורה, ומשם נשתלשל המחלוקות דסטרא־אחרא שבין ישראל, שעל־ידי־זה נחרב הבית מקדש, ועל־ידי־זה נתארך הגלות (ובכל זה יש הרבה לבאר), והתקון על־ידי משיח, שהוא משה בעצמו, כנ"ל.

ועל־כן עבודה־זרה של ישראל אין לה בטול, כי גם העכו"ם כחם מטעותים הנ"ל, שהשדין יהודאין מטעין כל־כך, עד שאומרים שצריכין לעבד עבודה־זרה, כי אומרים שזה רצונו, חס ושלום, כי גם כל העכו"ם מודים בהשם־יתברך כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מנחות קי.): 'דקרין ליה אלקא דאלקיא' (שהם קוראים לו אלקי האלקים), רק שאומרים שרצונו בעבודה־זרה. נמצא, שהם מהפכין האמת כל־כך עד שאומרים שמצוה לעבד עבודה־זרה, ובדרך זה החטיא ירבעם בן נבט את ישראל, וכל זה על־ידי שדין יהודאין שמתלבשים בתלמידי חכמים ביותר, כי ירבעם היה גדול בתורה מאד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קב.) על פסוק (מלכים א, יא, כט): "והוא מתכסה בשלמה חדשה" וכו'.

ועל־כן עבודה־זרה של ישראל אין לה בטול, כי עקר כח עבודה־זרה שהוא היצר־הרע שנקרא (שמות לד, יד): 'אל אחר', כל כחו רק כשיונק מישראל על־ידי השדין יהודאין כנ"ל, ועל־כן כשהעבודה־זרה נמשכת מישראל - יש לה כח גדול דסטרא־אחרא ביותר. ועל־כן אין לה בטול עולמית וצריכין רק לשרפה ולעקרה מן השרש, אמן, כן יהי רצון.

ראשי פרקים