# יח

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/661/64/18/

כי די לך להפקיע את עצמך שתזכה להצדיק מעשיך כראוי, ואיך יעלה על הדעת שתרצה להצדיק ולתקן גם את חברך בעל כרחו, בפרט שאתה רואה שבכמה דברים הוא טוב ממך ומתפלל בכונה יותר מאתך, ואיך תעלה על דעתך לחפש בו חסרונות ולדונו לכף חוב ולהוכיחו ולבישו בחנם? עד שמרבין מחלקת ושפיכות דמים, חס ושלום, והלא אפלו על החוטא הזהירה התורה (ויקרא יט, יז): "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" - שלא תלבין פניו ברבים (רש"י), ועל־כן באמת אמרו רבותינו ז"ל בערכין (טז:): 'אמר רבי עקיבא, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח', ופרש רש"י, שלא ישא עליו חטא על לבון פנים, ואמרו שם: 'בעי מניה רבי יהודה תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה, הי מינייהו עדיפא" ומסקו: "שענוה שלא לשמה עדיפא', ופרש רש"י: 'ענוה שלא לשמה' – 'שעושה עצמו ענו שאינו רוצה להוכיחו, ואותה ענוה - שלא לשם שמים היא', ואף־על־פי־כן היא עדיפא מתוכחה לשם שמים, מכל שכן וכל שכן בדורות הללו, אפלו מי שהוא איש כשר באמת וכונתו לשמים באמת, בודאי מצוה גדולה לדבר על לב חברו להטותו לדרך האמת לאמתו - אבל לא להוכיחו ברבים ולבישו, חס ושלום, מכל שכן לריב עמו, מכל שכן להרבות במחלקת, חס ושלום, כאשר הפליגו רבותינו ז"ל מאד, ואמרו (בראשית רבה לח, ו): 'שנאוי המחלקת וגדול השלום' וכו', מכל שכן כשהדבר להפך - שעומדים יושבי קרנות ושותי שכר על כשרים ויראים, ונתקים (ישעיה ג, ה): "ירהבו הנער בזקן" וכו', והכל בכח המנהיגים שאינם כראוי, שטעו על־ידי בחינת שדין יהודאין, על־ידי שלא צירו האור לטוב כראוי, כנ"ל: