# כב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/661/64/22/

כי עקר כלל כל הגליות, בפרט הגלות האחרון הזה, עקר הגלות הוא בבחינה הנ"ל, מחמת שמתגבר הגלות של המדות והתאוות רעות של השבעים עכו"ם שעקרם תאוה הנ"ל, ועל־ידי שאין מתגברים לעמד בנסיון ולשברם - על־ידי זה מתגבר גם הגלות הגשמי הנ"ל. וכמו שישראל בגלות - כן כביכול, קדשא בריך הוא ושכינתיה בגלות, כמבאר בזהר הקדוש (האזינו רחצ.), כי "עמו אנכי בצרה" (תהלים צא, טו), ובעוונותינו הרבים בגלות נחשב כאלו הוא יתברך יושב בבית האסורים, כמו שכתוב (ירמיה מ, א): "והוא אסור באזקים", וכמו שכתוב בתקונים (תקון ו', דף כב) הרבה בענין זה - דעליה אתמר (שעליו נאמר), אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים וכו', ולית מלתא דא תליא אלא בתיובתא וכו', לתברא בית האסורין דיליה וכו' (ואין דבר זה תלוי אלא בתשובה וכו', לשבר את בית האסורים שלו), כי עקר התגברות הגלות ביותר, חס ושלום, הוא על־ידי ענין הנ"ל שדברנו בו קצת, שעקר התגברות היצר־הרע שהוא גלות הנפש, הוא על־ידי שמציר אור שלמעלה, בחינת אור התורה להפך מן האמת - שעל־ידי זה כל הדרכים נעשים לפניו כמישור, כי עושה מעברות מצוות, בפרט בענין מחלקת וכו', כנ"ל.

כי זה עקר בחינת גלות השכינה מה שגורם כל אחד בעוונותיו, וביותר על־ידי בחינה הנ"ל - כשהוא חכם בעיניו ועושה לעצמו מצוות חדשות להתיר שפיכות דמים וכיוצא, רחמנא לצלן, שזה על־ידי שמציר האור להפך כנ"ל - שזה נחשב כאלו תופס ואוסר את השכינה בתפיסה ובבית האסורים ממש, מאחר שתופס אור העליון הפשוט בתפיסת המחין הפגומים שלו ומקלקל ומציר האור להפך, ומגדל כח הבחירה שנתן ה' יתברך לבני האדם, מכרח, כביכול, ה' יתברך שיהיה אורו הקדוש נתפס בתפיסת המחין שלו בעל כרחו, כביכול - שזהו בחינת תפיסה ובית האסורים ממש של שכינת עזו, כמבאר מזה בהתורה (בסימן ס' תנינא) על מאמר רבותינו ז"ל (פסחים קיב.), שאמר רבי שמעון לרבי עקיבא כשישב בתפיסה, רבי, למדני תורה וכו' - שעל־ידי תלמיד שאינו הגון נענש בתפיסה, חס ושלום, כי כשממשיכין אורו יתברך למטה זהו בחינת תפיסה וכו', בחינת (שיר השירים ז, ו): "מלך אסור ברהטים" וכו', אך כשממשיכין האור בקדשה כרצונו יתברך זה ניחא מאד להשם־יתברך, אבל כשממשיכין אור התורה לתלמיד שאינו הגון - זהו בחינת תפיסה להאור, כביכול, ועל־כן ענשו תפיסה, חס ושלום, וכנ"ל, עין שם כל זה היטב.

הינו כנ"ל, כי כשמגיע התורה לתלמיד שאינו הגון הוא מקבל אור התורה בתפיסת המחין הפגומים שלו ומצירו להפך, נמצא, שתופס אור השם־יתברך בעל כרחו, שזהו בחינת תפיסה ממש, מכל שכן וכל שכן אלו בעלי המחלקת שמקלקלים מאד ומהפכים מאד אור האמת על־ידי פגם כלי המחין שלהם, עד שמצירים אור התורה מהפך אל הפך כנ"ל - שזהו בחינת תפיסה ובית אסורים של השכינה ממש, עקר גלות השכינה וכנ"ל, מכל שכן כשמתגברין החולקים, הרודפים ומוסרים איש הישראלי הנרדף על ידם לבית האסורים ממש, חס ושלום, וכביכול השכינה היא בתפיסה בבית האסורים עמו, כי "עמו אנכי בצרה" (תהלים צא, טו), אוי להגורמים כל זה, אוי לנפשם, כי גמלו להם רעה.

וכשאיש הישראלי רואה שמתגבר עליו הגלות מאד מכל הצדדים, מכל שכן מי שהוא נרדף כל־כך, עד שבא, חס ושלום, לבית האסורים ממש - צריך לתת ללבו לברח ולנוס משם דיקא להשם־יתברך, כי בודאי אין שום עצה ותחבולה כנגד כל הצרות, בפרט כנגד החולקים הרודפים אותו עד הנפש, עד שבא לבית הסהר, חס ושלום, כי־אם לצעק להשם־יתברך, כמו שכתוב (איוב לו, ח־י): "ואם אסורים בזקים וכו', ויגל אזנם למוסר" וכו', וכתיב (תהלים קז, י־יט): "ישבי חשך וצלמות אסירי עני וכו', ויזעקו אל ה'" - שצריכין לזעק להשם־יתברך ולשוב אליו בתשובה שלמה, ועקר התשובה הוא בבחינה הנ"ל, בחינת נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה' - שצריך לחפש ולחקר דרכיו מאד ולשום אל לבו היטב מה זה עשה ה' ככה, אין זה כי־אם בשביל שפגמתי בודאי בכלי המחין שלי ותפסתי אור השם־יתברך בתפיסה, חס ושלום, על־ידי שהייתי מציר האור שלא כראוי על־פי האמת לאמתו.

כי כבר מבאר, שגם בעבודת ה' יש בענין זה כמה בחינות, כי בענין טעותים הנ"ל, שיכולין לטעות בענין ציור אור התורה להטות מן האמת, יש בענין זה כמה וכמה מיני טעותים בלי שעור דקים וגסים ודק מן הדק, על־כן צריך האדם לשום אל לבו בכל עת, בפרט בעת צרה, חס ושלום, שזה שנתפס בתפיסה - הוא מחמת שלא ציר האור כראוי, ונטה אחרי הבלי העולם־הזה, "כי יש דברים הרבה מרבים הבל" (קהלת ו, יא), על־כן נענש בתפיסה, מדה כנגד מדה.

כי האור העליון הפשוט היורד מלמעלה בכל עת, שמשם כל חיות האדם, אף־על־פי שהוא אור אחד פשוט בתכלית האחדות, אף־על־פי־כן כשיורד למטה ונצטיר לכל אחד לפי בחינתו, מתפשטים ומתפצלים ממנו דרכים ונתיבות הרבה לאין מספר, וזה בין בסטרא דקדשה ובין להפך, כי גם בסטרא דקדשה בעצמה יש כמה וכמה דרכים ונתיבות, וכן בסטרא־אחרא יש כמה וכמה דרכים נבוכים ומקלקלים, והאדם צריך לכון תמיד לדרך הישר באמת - להטות לבבו אליו יתברך שיצטיר אור התורה לדרך האמת לפי בחינתו, ואפלו בדרכי התורה לא יטעה עצמו לסור מן הדרך הראוי לו לדרך אחר שאינו שיך לו, אף־על־פי שגם הוא מדרכי התורה, אבל אינו שיך לו לפי מדרגתו, מכל שכן וכל שכן שלא יהיה נוטה מדרכי התורה האמתיים לגמרי, חס ושלום, ועל־כן הזהיר הכתוב (משלי ד, כו): "פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכנו" וכו', ועל־כן באמת בקש דוד הרבה: "הורני ה' דרכך" וכו' וכנ"ל (אות יז), ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות סג.): "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו) - זה כלל גדול בתורה, שצריך לשום לבו בכל דרכיו, לקשר עצמו להשם־יתברך - שכל מעשיו יהיו לשם שמים.

נמצא, שיש לכל אדם כמה וכמה דרכים נתונים לפניו - שזהו בחינת כח הבחירה, ומשם נמשך גם בגשמיות, שיש לכל אדם כמה וכמה דרכים שיכול לילך לכל מקום שירצה, ועל־כן כשאדם נענש בתפיסה, חס ושלום, ואין מניחין אותו לצאת החוצה, צריך לשית אל לבו - שזה בשביל שפגמתי בהדרכים הנתונים לפני, לציר האור העליון בדרך שארצה, ועל־ידי שפגמתי בזה בעוונותי הרבים נתפסתי עד שאיני יכול לזוז לצאת למקום שארצה.

ואין תקנה כי־אם לשוב למקור ושרש של כל הדרכים, שהוא אור העליון של השם־יתברך, שמשם מתפשטים ומתפצלים כל הדרכים - שצריכין לחזר ולשוב אליו יתברך ולקשר עצמו למקור האחדות, ולחפש ולבקש דרך האמת לאמתו לבר לו דרך ישרה באמת, בבחינת (דברים ד, ל): "בצר לך ומצאוך וכו' ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקלו", ואז ישובו עליו רחמי השם־יתברך ויוציאו לחרות, כי שם במקום תחלת ציור האור בשרשו - הוא בחינת עולם החרות, כי ציור האור - בבחינת בינה, שהיא בחינת צירי, שמשם כל החרות, כי שם עקר התשובה כידוע - שצריך לשוב לבינה דקדשה, להתבונן במעשיו, לשוב לשרשו ולציר האור לטובה כפי דרכי התורה האמתיים היוצאים משם, ומשם כל החרות, בבחינת (שמות לב, טז): "חרות על הלחת" - אל תקרי "חרות" אלא "חרות" (אבות ו, ב), דהינו על־ידי שחורתין ומצירין התורה על הלוחות כראוי כנתינתה מסיני על־ידי משה רבנו, עליו השלום, על־ידי זה זוכין לחרות, וכנ"ל: