# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/661/64/6/

אבל מי שקובע עצמו על היין בכל יום ושותה הרבה בערב ובבקר בכל ימות החל, עד שבא כמה פעמים לידי שכרות גם בימי החל, ולא די להם בכל זה, כי־אם שחולקים מאד על הצדיקי האמת והנלוים אליהם, וחורקים שנם עליהם מאד בכל מיני התנגדות וליצנות, עד שמתירין דמם ממש. על זה נאמר: "אל תרא יין כי יתאדם" - שאחריתו דם ממש (סנהדרין ע.), שמתירין לשפך דם ישראל הכשרים. וזהו (משלי כג, כט): "למי אוי, למי אבוי, למי שיח, למי פצעים חנם, למי חכלילות עינים? למאחרים על היין" וכו', שמרבים מחלקת מאד מאד בישראל עד שבאים לידי הכאות ופצעים חנם, ומשיחים ומריבים ומתלוצצים מאד מכל דרכי הכשרים האמתיים ההולכים בדרכי אבותינו ורבותינו הקדושים אשר מעולם. ועל זה נאמר (משלי כ, א): "לץ היין המה שכר וכל שגה בו לא יחכם" - 'כל שגה בו', הינו אפלו מי שהוא איש כשר קצת ואינו מתעורר תכף על־ידי שתית היין לליצנות גמור, רק ששוגה בו, שעל־ידי השתיה הוא שוגה וטועה עצמו עד שמהפך האמת. ועל־ידי־זה הוא דובר סרה על יראי ה' האמתיים, כי נדמה לו שנטו מן האמת, חס ושלום, אבל כל טעותו ושגגתו בא על־ידי רבוי היין ששתה בכל יום. ועל־כן בודאי גם הוא לא יחכם, בחינת "כל שגה בו לא יחכם". כי לא זכה בשתיתו לראש ומחין וחכמה, רק להפך כנ"ל בחינת: 'לא זכה – נעשה רש'; 'אין עני אלא מן הדעת' (נדרים מא.), בחינת 'לא זכה - משממו' (יומא עו:), שנתערבב ונשתומם דעתם עד שמדברים ומחפים דברי שקר וכזב כאלה על צדיקי אמת וכשרים וישרים, ותמימים הנלוים אליהם.