# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/698/61/6/

וזה שאסרה תורה לעשות סחורה בדברים האסורים (יורה־דעה, סימן קיז), כי המשא ומתן הוא בחינת תקון הכללי, בחינת תקון הברית, כמבאר במאמר האי מאן וכו' הנ"ל, עין שם היטב. ועל־כן בודאי אי אפשר לעשות תקון הזה על־ידי משא ומתן בדברים האסורים שהן הן בחינת רע הכולל הפך תקון הברית. ועל־כן אסור לעשות משא ומתן בהם.

ועל־כן אם נזדמנו לו - מתר למכרם, כי אין האסור - רק לעשות משא ומתן בהם, דהינו לקנות לכתחלה דברים טמאים ולעשות בהם סחורה.

כי המשא ומתן יש בו שתי בחינות, בחינת משא ובחינת מתן, הינו בחינת משא, הוא בחינת הפגם, בחינת משא כבד (תהלים לח, ה), והמתן הוא בחינת התקון (עין שם היטב במאמר הנ"ל). והנה כפי טבע הלשון של משא ומתן, הינו קניה ו מכירה, הינו משא הוא לשון קבלה שקונה הסחורה. ומתן הינו שנותנה ומוכרה לאחרים, כי באמת עקר תקון המשא ומתן ותכליתו הוא מכירת הסחורה שמקבל בעדה ממון. כי כל כונת האדם במשא ומתן שקונה סחורה ומוכרה, עקר כונתו על המכירה שימכר הסחורה וירויח בה ממון, שרק בשביל זה עושה המשא ומתן כדי להרויח ממון, כי זה עקר התכלית של המשא ומתן, דהינו הרוח ממון שמרויח על ידו, שבו תלוי חיותו ופרנסתו, כי הממון הוא שלמות הנפש, כנ"ל בהלכות חלב ודם (הלכה א), רק שאי אפשר לבוא אל התכלית הטוב הזה, להרויח ממון ולהשלים נפשו בו כי־אם על־ידי משא ומתן, דהינו שצריך ליגיעה וטרחה לקנות סחורה ולמכרה, שאי אפשר להרויח כי־אם על־ידי־זה, שזה בחינת "בעצבון תאכלנה", כי אי אפשר להרויח ממון כי־אם עד שילך ויעבר דרך בחינת העצבון שהוא בחינת עבודה־זרה – אנפין חשוכין, וכמובן מהמאמר 'צוית צדק' (בסימן כג), שאפלו מי שמרויח ממון בקדשה - אי אפשר לו להרויח עד שיעבר דרך בחינת העצבון ויסבל חבלי לדה, ולצעק השבעין קלין כפולים של יולדת קדם שתלד, דהינו הרוח המכנה בשם "לדה".

נמצא, שבתחלת המשא ומתן בעת שנכנס לתוכו, דהינו בעת שקונה הסחורה אזי הוא נכנס להיגיעה והטרחה בחינת בעצבון הנ"ל, ואזי הוא מקבל עליו על משא כבד, שזה בחינת בעצבון שהוא בחינת עבודה־זרה שנקראת "משא", כמו שכתוב (ישעיה מו, ב): "לא יכלו מלט משא", ועל־כן נקרא התחלת המשא ומתן, דהינו קניות הסחורה בשם משא, כי הוא בחינת משא ממש, בחינת משא כבד הנאמר בדברי רבנו במאמר 'האי מאן' הנ"ל, שצריך לשא עליו משא זו להיות יגע וטורח ולטפל בהסחורה כדי לזכות להרויח ממון על־ידי־זה.

ואחר־כך כשגומר המשא ומתן, דהינו שמוכר הסחורה ומקבל בעדה ממון ומרויח, אזי יוצא מבחינת בעצבון הנ"ל, מבחינת השבעין קלין הנ"ל ויולד הרוח של ממון, שהוא חיותו ושלמות נפשו. ועל־כן נקרא הגמר, דהינו המכירה - בשם 'מתן', שהוא בחינת התקון כנ"ל, כי אזי נתתקן בחינת פגם המשא, ומשליך מעליו המשא כבד בחינת בעצבון שהיה בו מתחלה כנ"ל. וזהו שקראו את הקנין והמכירה בשם "משא ומתן", שהוא בחינת הפגם והתקון, כנ"ל.

ועל־כן זה התקון של המשא ומתן שהוא בחינת מתן נעשה על־ידי הצדקה, כמו שמבאר שם. כי הצדקה היא משברת ומבטלת בחינת בעצבון, שהוא בחינת תאות ממון, ועל־ידי זה זוכה לצאת מן המשא ומתן בשלום, ולא יהיה נלכד, חס ושלום, בבחינת המשא כבד, בבחינת "בעצבון" - שנכנס בתוכו לעבר אותו, כדי לזכות לרוח ממון דקדשה כנ"ל, כי 'צדקה מעשרת' (גטין ז:), שהוא בחינת הרוח שמוליד בקל על־ידי הצדקה, שהוא התקון כנ"ל, כי צדקה משברת תאות ממון בחינת "בעצבון", בבחינת 'רוחא נחית לשכך חמימא דלבא', כמובא במאמר "אשרי העם", המדבר מהשגחה בשלמות (בסימן יג), עין שם, כי על־ידי הצדקה שמשברת תאות ממון ומתקנת המשא ומתן בבחינת (משלי יח, טז): "מתן אדם ירחיב לו" כנ"ל, על־ידי־זה נמשך השגחה בשלמות, כמו שכתוב במאמר הנ"ל, שעל־ידי צדקה נמשך השגחה בשלמות, עין שם, דהינו שההשגחה היא בבחינת (תהלים פ, טו): "שוב נא הבט משמים וראה", בבחינת אור הישר ואור החוזר, עין שם, שזה נעשה על־ידי הצדקה שהוא בחינת אור הישר ואור החוזר, בבחינת גלגל שחוזר בעולם שכתב רבנו (סימן לא), עין שם, כי יותר ממה שהבעל־הבית עושה עם העני, העני עושה עם הבעל הבית (ויקרא רבה לד, ח), שזה בחינת אור הישר ואור החוזר, שתכף כשהוא משגיח על העני ונותן לו הצדקה, אזי חוזר האור הזה אליו, דהינו אור השפע המגיע מהעני אל הבעל־הבית, כנ"ל.

וזהו בחינת משא ומתן, שבתחלה ממשיך אור ההשגחה לשכנגדו, שנותן לו אור שפע הממון בעד הסחורה, ואחר־כך חוזר האור אליו, שחוזר ומקבלו ביתר שאת, כשמוכר הסחורה ומקבל בעדה ממון ביותר ממה שנתן תחלה בעדה, כי יותר ממה שהבעל־הבית עושה עם העני, העני עושה עם הבעל הבית - שזה בחינת הרוח שמרויח יותר ממה שנתן, כי אור החוזר כשזוכין שיחזר למעלה הוא חוזר בתוספת קדשה והארה יתרה שקבל מלמטה, על־ידי שירד למטה והעלה משם הניצוצות והנפשות ואז חוזר למעלה בהארה יתרה יותר מתחלה, שזה בחינת הרוח של המשא ומתן שעקרו בא על־ידי בחינת המתן שהיא בחינת אור החוזר, שזה בחינת צדקה, בבחינת יותר ממה שהבעל הבית עושה וכו' העני עושה וכו'.

ועקר התקון הוא בחינת המתן שהוא בחינת אור החוזר, כי עקר שלמות הקדשה כשהוא בבחינת אור החוזר, שחוזר האור למעלה, שזהו בחינת השגחה בשלמות, שעקר בחינת השגחה בשלמות תלוי בבחינת אור החוזר, שאנו חוזרין להצטיר למעלה בעיניו, כביכול, עין שם. אבל כל זמן שאין האור חוזר למעלה ונשאר למטה, חס ושלום, אזי, אדרבא, זהו בחינת פגם בקדשה, חס ושלום, כי זהו בחינת חצי ההשגחה שהיא נמשכת על השבעים אמות, דהינו שיורד עליהם האור מלמעלה, ונתפזרה הקדשה של האור הזה ביניהם עד שאינו חוזר למעלה. וכל עסקנו בתורה ומצוות שלנו, הכל כדי לזכות לבחינת השגחה שלמה, להחזיר האור למעלה בתוספת קדשה והארה יתרה כנ"ל, שזהו בחינת משא ומתן שעקר התקון הוא בחינת מתן, שהוא אור החוזר, אבל כשהוא בבחינת משא לבד, הוא בחינת הפגם כנ"ל, בחינת משא כבד, בחינת בעצבון, בחינת הדמים רעים, בחינת השבעים אמות הנ"ל, נמצא, שהמתן, דהינו הגמר, דהינו המכירה הוא בחינת התקון של המשא ומתן.

ועל־כן אסור לעשות משא ומתן בדברים טמאים שהם בבחינת שבעים אמות כנ"ל, כי לא יוכל לצאת משם להשליך מעליו המשא כבד הזאת, מאחר שהשפיע ממונו אל בחינת השבעים אמות, דהינו הממון שנתן בעד הדברים טמאים, בודאי לא יוכל לחזר אור שפע הקדשה של הממון משם, כי הם בחינת השבעים אמות, דברים טמאים שהקדשה נלכדת שם, חס ושלום, כשיורדת לשם, חס ושלום, בחינת חצי ההשגחה הנ"ל, בחינת אור הישר בלי אור החוזר, בחינת פגם המשא בלי תקון המתן. על־כן אסור לכתחלה לעשות משא ומתן בהם, אבל אם כבר נזדמן לו הנבלה, כגון שנתנבלה בידו איזה בהמה והדומה, מאחר שכבר נפל ממונו ויגיעו לשם - בודאי מתר למכרה והוא תקון גדול, כי בודאי ראוי שישתדל למכר הנבלה לעכו"ם ולקבל אצלו בעדה ממון, להחליף רע בטוב, כדי להוציא שפע ממונו ויגיעו שנפל לשם כל מה שיוכל, כדי להוציא שפע הקדשה של הממון, אותו המעט ממון שיוכל להוציא משם מה שיקבל בעד הנבלה ולהשיבה אל הקדשה על כל פנים מה שיוכל להשיב אל הקדשה, כדי שלא יאבד ממונו הזאת לגמרי, חס ושלום, אבל לכתחלה בודאי אסור לכנס בזה, להשליך ממונו לשם, כי אי אפשר להוציאו משם בשלמות הקדשה, כנ"ל.