# א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/698/62/1/

והנה הכלל, שעל־ידי מזונא דגופא, נחלש מזונא דנשמתא. ואם כן לכאורה תמוה, איך התר לנו לאכל, הלא על־ידי מזונא דגופא נחלש מזונא דנשמתא, חס ושלום. אך באמת ישראל קדושים, כל אכילתם, אפלו מאכל הגוף שלהם, הוא בבחינת מזונא דנשמתא, כי הם מקדישים עצמן באכילתם לאכל בקדשה ובטהרה ומברכין על כל דבר תחלה וסוף, שהוא בחינת (בראשית כז, כב): "הקל קול יעקב", שעל־ידי־זה מכניעין עקב דסטרא־אחרא. ואזי כל אכילתם ושתיתם הוא בבחינת מזונא דנשמתא.

ועקר תקון האכילה שתהיה בבחינת מזונא דנשמתא הוא על־ידי בחינת שבת, הינו כי אנחנו עם בני ישראל צריכין שתהיה כל אכילתנו אפלו בששת ימי החל לכבוד שבת, כמו שאמרו על שמאי הזקן, שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת (ביצה טז.). ואכילת שבת הוא כלו קדש ואין להסטרא־אחרא אחיזה בו. וכל האכילה של שבת, הוא בחינת מזונא דנשמתא ולא מזונא דגופא כלל.

כי אכילת שבת היא ענג שבת. וענג שבת זה בחינת "נהר היוצא מעדן להשקות את הגן", שזהו בחינת "ענג" שבת, שהוא, ע'דן נ'הר ג'ן, שהם בחינת שלש סעדות של שבת, כמובא בזהר הקדוש (עקב רעג.). נמצא, שכל אכילת שבת, שהוא ענג שבת, הוא בחינת "נהר היוצא מעדן להשקות את הגן", שהוא בחינת קול הנ"ל שעל ידו גדלים כל הריחות, ועל ידו נכנע מזונא דגופא ומתגבר מזונא דנשמתא, שהוא הריח, ועל־כן כל אכילת שבת הוא בבחינת מזונא דנשמתא, שהוא הריח הנמשך על־ידי נהר יוצא מעדן וכו', שהוא הוא בחינת אכילת וענג שבת כנ"ל. וזה בחינת קול יעקב, כי ענג שבת הוא בבחינת יעקב שכלול משלשה אבות, שהם בחינת שלש סעדות של שבת, בבחינת (ישעיה נח, יג): "וקראת לשבת ענג, והאכלתיך נחלת יעקב אביך" וכו' וכמובא (שבת קיח:).

וזה בחינת ההדס של שבת, כי הדס הוא ענף עץ עבת שהוא שלשה בדים, שהוא בחינת יעקב, כמובא (ויקרא רבה ל, י). ועל־כן ההדס יש לו ריח טוב, בחינת יעקב, שהוא בחינת קול, שמשם הריח, בחינת (בראשית כז, כז): "ראה ריח בני", הנאמר ביעקב כנ"ל, ועל־כן מריחין אותו בשבת, כי אז זוכין לבחינת "נהר היוצא מעדן" וכו', שהוא בחינת ענג שבת, שהוא בחינת יעקב, בחינת קול הנ"ל שמשם הריח. ועל־כן מריחין ההדס בשבת כנ"ל. וזה בחינת השבע קולות (תהלים כט) שאנו אומרים בשבת, גם אנו אומרים: "נשאו נהרות קולם" (תהלים צג, ג) בשבת, כי בשבת זוכין לבחינת קול הנ"ל, נמצא, שאכילת שבת הוא בחינת מזונא דנשמתא וכו', כנ"ל.

וזה בחינת תבשיל של שבת ריחו נודף (שבת קיט.). 'ריחו נודף' דיקא, כי יש לו ריח טוב הנמשך מנהר יוצא מעדן, שהוא ענג שבת כנ"ל, ועל־כן הוא בבחינת מזונא דנשמתא, שהוא הריח, כנ"ל.

ועל־ידי שאנו ישראל עם קדוש ממשיכין קדשה של שבת לששת ימי החל, כי מההוא יומא מתברכין כל שית יומין וכו' (מהיום הזה מתברכים כל ששת הימים) (זהר יתרו פח.). ועל־כן כל אכילתנו בכל ששת ימי החל הוא בבחינת מאכל שבת, כי צריכין לאכל תמיד לכבוד שבת כנ"ל. ואזי נתתקן אכילת ימי החל גם־כן בבחינת מזונא דנשמתא על־ידי שאוכלין לכבוד שבת, שאז הוא בחינת מזונא דנשמתא, כנ"ל.

וזה בחינת אסור מאכלי עכו"ם, דהינו בשולי עכו"ם שאסרו לנו רבותינו ז"ל - שאפלו מאכל התר נאסר כשהעכו"ם מבשלו. כי כל דבר צריך תקון וברור אחר ברור, עד שיהא ראוי לאכילה - וזה בשול המאכלים, כי רב המאכלים אינם ראויים לאכילה עד אחר הבשול, כי המאכלים צריכים להתברר בברור אחר ברור עד שיהיו ראויים לאכילת אדם, וכל זה מחמת חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, שהוא בחינת מזונא דגופא, שעל־ידי־זה נתגבר עקב דסטרא־אחרא. ואזי נתערבו כל הדברים, עד שאי אפשר לאכל שום דבר כי־אם אחר כמה ברורים, כי אין הטוב שבמאכלים נתגלה עד אחר ברור, וזה בחינת הבשול, כדי לכלות הרע הנאחז באותו המאכל ולזכך ולברר הטוב, כי הרע נאכל ונכלה על־ידי האש, כי "מהאש יצאו והאש תאכלם" (יחזקאל טו, ז).

ועל־כן צריכין שיהיה הבשול על־ידי ישראל דיקא, כי האש הוא סטרא דדין הקשה, אשר משם יניקת הסטרא־אחרא, בחינת אש של גיהנום ששם דנין על כל העברות. נמצא, שבגיהנום הוא הריח רע של כל העברות, כי את זה לעמת זה, כמו שבגן עדן שם גדלים כל הריחות על־ידי "נהר היוצא מעדן להשקות את הגן" כנ"ל, כמו כן להפך בגיהנום שהוא לעמת הגן עדן, שם הם כל הריחות רעות של כל העוונות. ועל־כן כשהעכו"ם מבשל המאכל באש שלו, אזי לא די שאינו מברר הטוב מהרע, אף גם הוא מוסיף ריח רע בהמאכל על־ידי האש שלו שהדליק, כי האש של העכו"ם הוא בחינת אש של גיהנום אשר משם שרשם, מסטרא דעשו. ועל־כן על־ידי האש שלהם שהוא בחינת אש של גיהנום ששם כל הריחות רעות כנ"ל, על־כן על־ידי־זה הם מוסיפים ריח רע בהמאכלים, ועל־כן כל המאכלים שמתבשלים על ידם הוא בחינת מזונא דגופא ממש, ולא מזונא דנשמתא כלל, כי אין בהם שום ריח טוב, רק אדרבא, הם מוסיפים ריח רע על־ידי הבשול שלהם, כנ"ל.

אבל ישראל עם קדוש הם מתקנים המאכל ומבררים הטוב ומכלים את הרע על־ידי הבשול שלהם שמבשלין באש של ישראל, כי אנו ממשיכין קדשת שבת על האש שלנו כדי להמתיקו, שלא יהיה בבחינת אש של גיהנום, רק יהיה בבחינת אש של הקדשה, שאין להסטרא־אחרא אחיזה בו, רק אדרבא, זה האש הוא שורף ומכלה אותם בבחינת "מאש יצאו והאש תאכלם", כי תכף כשהשבת יוצא ונכנסין ששת ימי החל, אזי אנו מבדילין ומברכין על האש כדי להמתיקו שלא יתאחז בנו אש של גיהנום, חס ושלום, שמתעורר בימי החל, כי בשבת אין להאש של גיהנום שום שליטה כלל. ועל־כן תכף במוצאי שבת שאז מתחיל שליטתו, על כן תכף אנו מברכין בשעת ההבדלה על האש, שעל־ידי־זה אנו ממשיכין קדשה של שבת לששת ימי החל, שזהו בחינת הבדלה, כמובא בכונות. ואזי נמשך הארה מקדשה של שבת גם על בחינת האש שלנו, שלא יהיה בבחינת אש של גיהנום, חס ושלום, רק בבחינת אש דקדשה, כנ"ל.

וזה בחינת 'אין מברכין אלא על האור ששבת' (ברכות נב:) - ששבת דיקא, דהינו שנמשך עליה הקדשה של שבת, כי על־ידי שלא פגמו בכבוד שבת, חס ושלום, על־ידי־זה האש, דהינו שלא נדלק זה האש בשבת, על־ידי־זה נמשך עליה קדשה של שבת, כנ"ל.

וזה בחינת ברכת הריח שמברכין במוצאי שבת קדם ברכת האש. כדי להמשיך בחינת ריח של שבת לימי החל, שעל־ידי־זה נתתקנין מאכלי חל גם־כן בבחינת מזונא דנשמתא כנ"ל. וזה בחינת סעדת מוצאי שבת, שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קיט:) שהוא ללוות השבת קדש, כדי להמשיך מקדשת שבת לכל המאכלים של חל, שיהיו בבחינת מאכל שבת שהוא מזונא דנשמתא כנ"ל. וכמו שמובא במשנת חסידים (מסכת מוצאי־שבת פרק ב), שזהו טעם סעדה זו כדי להמשיך מקדשת שבת למאכלי חל, עין שם, הינו כנ"ל.