# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/787/61/2/

וזה שאסרו רבותינו ז"ל (חלין כא. לב:) לעשות גיסטרא (לשבר המפרקת), דהינו שלא לחתך המפרקת בשעת שחיטה, שלא להבליע הדם באיברים (שם קיג.), כי צריך להוציא את הנפש ולהעלותה מחי למדבר דרך הצואר דוקא, בבחינת "נפשי יצאה בדברו" כנ"ל. ועל־כן אם יחתך גם המפרקת, דהינו הערף, אזי מחמת מרוצת ורדיפת הדמים, שהם הנפשות בשעת שחיטה לצאת דרך בית השחיטה. אזי אם יהיה גם המפרקת פתוח ונחתך - יבואו וירוצו הדמים לשם גם־כן. ומחמת שאין שם מקום יציאתם, על־כן יחזרו ויבלעו באברים, כי דרך המפרקת אין הנפש יוצאה ועולה דרך שם, כי המפרקת היא הערף שהוא עומד אחורי הקדשה ויונק מהנפש והדבור בעת שמתגברים שלשת שרי פרעה הנ"ל. ועל־כן עקר תקון השחיטה הוא לשחט רק השלשה הנ"ל, להכניעם, לגלות בית השחיטה, להוציא הנפש מבחינת מצר הגרון להעלותה דרך שם מחי למדבר כנ"ל. ועל־כן מקום השחיטה במצר הגרון, אבל כשיהיה נפתח גם המפרקת, יפלו הדמים והנפשות לשם, שזהו הפך השחיטה וקלקולה, כנ"ל.