# א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/787/63/1/

וזה בחינת אסור איבר מן החי ואסור בשר שנתעלם מן העין. כי שרש נפשות בהמות וחיות טהורות נמשכין מבחינת הטהרה שהיא בחינת הבחירה, שנתהוה לאחר הפעלה כשיצאה הבריאה מכח אל הפעל, כי הטהרה שהיא בחינת הבחירה, שמשם משתלשל ונאחז הטמאה, היא שרש בחינת נגה, שמשם נפשות בהמות וחיות טהורות, כידוע בספרים (עץ־חיים, שער מט). כי נגה הוא עקר בחינת הבחירה, כי נגה לפעמים נכללת בטוב ולפעמים להפך, שהיא בחינת הטהרה, בחינת הבחירה שנתהוה אחר שיצא הבן ממח האב, דהינו אחר הפעלה, שאז יש כביכול בחינת שני דברים, בחינת קדם הבריאה ואחר הבריאה, בחינת אב ובן. ואז יש כח הבחירה שהיא בחינת הטהרה, כי יש כח לבחר בטוב בבחינת האמת - לידע ולהאמין בהאמת שהבן נמשך ממח האב. דהינו שכל הבריאה כלה שנקראת בחינת בן, כי הכל נברא בשביל ישראל, בשביל הצדיק שנקרא בן. הכל נמשך ונברא מהבורא היחיד הקדמון יתברך, והוא משגיח עדין בעיני השגחתו תמיד ומנהיג הכל כרצונו לבד בכל עת. וכשמאמינים בזה אז הכל אחד – אחר הבריאה כמו קדם הבריאה, בחינת אב ובן כחדא (כאחד), כמבאר שם, שעל־ידי אמת נמשכת השגחתו יתברך ואז כלא חד וכו', עין שם. אבל בכח הבחירה לבחר בההפך, דהינו להטות דעתם אל השקר, חס ושלום, שהוא בחינת כפירות ועבודה־זרה שאז אינו יונק מבחינת השגחה בשלמות. ואז מפריד אחר הבריאה מקדם הבריאה, שמשם עקר אחיזת הטמאה שהוא הרע והשקר בחינת נגדיות, שנמשכין מחמת הרחוק מאחד (כמו שמבאר שם, עין שם היטב).

נמצא, שנפשות בהמות וחיות ועופות טהורות, שנמשכין מבחינת נגה, שרשם מבחינת הטהרה הנ"ל שהיא בחינת הבחירה, שמשם משתלשל אחיזת הטמאה, שהיא בחינת נפשות בהמות וחיות ועופות טמאות, בחינת נפשות העכו"ם, כמובא (עץ חיים שם). ומחמת שנפשות בהמות וחיות טמאות, שהם בחינת הטמאה, נמשכין מבחינת נפשות בהמות וחיות טהורות, שהם בחינת הטהרה, כי הטמאה נשתלשל אחיזתה מבחינת הטהרה כנ"ל, על־כן מחמת זה מסרה לנו התורה סימנים מבהקים לידע ולהבחין להבדיל בין בהמות וחיות טהורות לטמאות. וזה בחינת סימני בהמה וחיה טהורה, מפריס פרסה ומעלה גרה וכו' (ויקרא יא), כי בודאי צריכין סימנים גדולים להבחין ולהבדיל ביניהם בין הטהור ובין הטמא, כי מחמת שהטמאים נמשכין מן הטהורים, כי שרש הטמאה נמשכת מן הטהרה, על־כן בקל יכולין לטעות ביניהם ולהחליף רע בטוב, טמא בטהור, כי הטמאה היא בחינת השקר שדרכו להחליף ולקלקל ולהמיר בשקרו רע בטוב, טמא בטהור. על־כן צותה התורה להבדיל בין הקדש לבין החל ובין החיה הנאכלת וכו', ומסרה לנו סימנים גדולים להבדיל ביניהם, כי צריכין סימנים מבהקים להבדיל ביניהם כדי שלא יתאחז השקר שהוא הטמאה, ויחליף, חס ושלום, טמא בטהור, מחמת ששרשו מן הטהרה, כנ"ל.