# הלכה ג

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/793/63/

על־פי המאמר 'תקעו', בספר הראשון, סימן י"ד, 'להמשיך שלום בעולם', עין שם כל המאמר.

והכלל, שצריכין להעלות הכבוד לשרשו, הינו ליראה וכו', והעלאת הכבוד הוא על־ידי תורת חסד וכו', כי על־ידי התורה מעוררין שרשי הנשמות שבמחשבה תחלה, ועל־ידי־זה מאירין זה לזה ומעוררין ומתנוצצין נשמות הפושעי ישראל, ועל־ידי־זה נתעוררין לתשובה, ועל־ידי־זה נבראין נשמות הגרים וכו', ועל־ידי שבאין הרחוקים מאד ומתקרבין להשם־יתברך, שהם הבעלי תשובה וגרים, על־ידי־זה נתרומם ונתעלה כבודו יתברך, כי זה עקר כבודו, שהרחוקים יתקרבו אליו וכו'. ואין אדם זוכה לתורה אלא על־ידי שפלות וכו'. וכשמחזיר הכבוד לשרשו, הינו ליראה כנ"ל, ואז נשלם פגמי היראה ואז זוכה לשלום וכו', כי 'באתרא דאית דחילא, תמן תשתכח שלימתא' (במקום שיש יראה, שם נמצאת השלמות) (זהר יתרו עט.). כמו שכתוב (תהלים לד, י): "כי אין מחסור ליראיו" וכו'. ואז יכול להתפלל, כי התפלה במקום קרבן, ובקרבן כתיב: "כל אשר בו מום לא יקרב" (עין ויקרא כא, יח). וכשאין בו מום, הינו באתרא דאית דחילא, אזי יקרב לעבד עבודתו תמה וכו' (עין שם כל זה היטב).