# טז

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/793/64/16/

גם זרוע ולחיים וקבה, שהם בחינת צדקה של ארץ־ישראל, הם בבחינת תענית, שעל־ידו עולה הנפש מחי למדבר כנ"ל, כי זאת הנפש שבחי היא נפש מגלגלת של אדם ממש, שהיה לו כלי הדבור ובעוונותיו ירדה מבחינת מדבר לבחינת חי. ועל־כן צריכין לתן הזרוע והלחיים לכהן שהם בחינת כלי הדבור אצל האדם, כי בהלחיים של אדם קבועים כל החמשה מוצאות הפה, וזה שדקדקו רבותינו ז"ל (רש"י חלין קלד:) ואמרו, שצריכין לתן הלחיים עם הלשון שביניהם, עם הלשון דיקא, כי עקר הכונה לתקן הלשון והדבור, להעלות הנפש שנפלה לבהמיות, להעדר הדבור, להעלותה לבחינת אדם שהוא בחינת מדבר, כנ"ל.

וזרוע - זה בחינת שרש הדבור, כי שרש הדבור נמשך מחמש אצבעות שבזרוע שמאל (סימן לח), ואף־על־פי שבבהמה צריכין לתן זרוע ימין דיקא, אך זה ידוע, שכלליות המדרגה התחתונה כנגד העליונה הוא בבחינת שמאל של המדרגה העליונה, מכל שכן בהמה כנגד אדם, שכל בחינת בהמה אפלו הימין שלה הוא רחוק עדין משמאל האדם. והלואי, שנוכל להעלות מזרוע ימין של בהמה לזרוע שמאל של האדם, שהוא שרש הדבור, כנ"ל.

והקבה - זה עקר הכלי המבשל והמקבל את המאכלים שאוכלים. ועל־כן על־ידי שנותנין קבה של בהמה להכהן, זהו בחינת תענית שהוא בחינת צדקה, כי עקר התענית הוא להכניע ולשבר תאות אכילה, שעל ידה חיות האדם, כי חיות כל הנפשות הוא על־ידי האכילה, כמו שאומרים בברכה אחרונה: 'על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי' וכו', ועל־כן שם עקר הברור מבהמה לאדם, ועל־כן כשרוצין להכניע הגוף ולהעלות הנפש מבהמה לאדם, צריכין לתענית, לשבר תאות אכילה שהוא חיות הנפש, לשבר תאוותיו הגשמיות כדי שיזכה על ידי־זה להעלות הנפש שהוא החיות מבהמה לאדם.

ועל־כן עקר התענית הוא הצדקה, בחינת 'אגרא דתעניתא צדקתא' (כנ"ל בהתורה הנ"ל). כי באמת מאכל אדם יקר מאד, הינו כשאוכלין כמו אדם ולא כמו בהמה, דהינו שאוכלין בקדשת איש הישראלי שנקרא "אדם", אזי בודאי אכילתו יקרה מאד, כי דיקא על־ידי אכילתו נתעלה נפשו בבחינת "צדיק אכל לשבע נפשו" (משלי יג, ה), ואזי זוכה על־ידי אכילתו דיקא להעלות הנפש, בחינת אדם, ולהכניע הגוף בחינת בהמה וכו'. אבל מי שלא זכה עדין לזה ואין אכילתו בבחינת מאכל אדם ואזי הגוף והחמר בתקפו, חס ושלום, אזי הוא צריך לתענית, ועקר התענית הוא הצדקה, דהינו שצריך להתענות, לשבר תאות אכילה – תאות הגוף, ועל־ידי הצדקה שנותן לעני הגון, בפרט צדקה של ארץ־ישראל ומחיה נפשות עניים של ארץ־ישראל. על־ידי־זה נתעלה הנפש, על־ידי שנותן חלק אכילתו שהיה צריך לאכל ביום התענית, הוא נותן זאת להעני להחיות נפש העני, כמובא בספרים (אליה רבה אורח חיים סימן תקסו), שכך צריכין לנהג ביום התענית. נמצא, שעקר התענית הוא להכניע תאות אכילה, ולקח חלק אכילתו לתן לעני הגון, שעל־ידי־זה מכניע החמר ומעלה הנפש מחי למדבר, מבהמה לאדם, כנ"ל.

וזה בחינת נתינת הקבה לכהן, שהוא עקר הכלי של האכילה, ועל־ידי שנותן הקבה, שהוא כלי המאכל של הבהמה לכהן, שהוא בחינת צדקה של ארץ־ישראל, בזה ממשיך קדשת התענית, שהוא בחינה זו ממש, שהוא מכניע מאכל בהמה, שהוא תאות אכילה. ומעלה האכילה לקדשה על־ידי צדקה של ארץ־ישראל שהיא בחינת התעלות הנפש, כנ"ל.

שיך לעיל