# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/793/64/2/

וזה בחינת מה שהשוחט צריך להראות סכינו לחכם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חלין יז:), כי עקר תקון השחיטה, שהוא להעלות הנפש, הוא על־ידי החכם בתורה דיקא, כי הנפש דקדשה הוא בחינת חכמת התורה (כמבאר שם בהתורה הנ"ל כמה פעמים), על־כן אי אפשר לתקן התקון של השחיטה כי־אם על־ידי החכם בחכמת התורה, כי אי אפשר להעלות הנפש כי־אם על־ידי חכמת התורה, ועל־כן צריכין לקבל סכין השחיטה מהחכם דיקא, כדי שיקבל כח ממנו לתקן התקון של השחיטה, שהוא להעלות הנפש שזה אי אפשר כי־אם על־ידי החכם בחכמת התורה כנ"ל. גם בזה שמראה סכינו לחכם, בזה הוא חולק כבוד לחכם, וכמבאר בדברי רבותינו ז"ל (שם), שצריך להראות סכינו לחכם משום כבודו של חכם. ועקר העלאת הנפש הוא על־ידי כבוד דקדשה שהוא שרש הכל – שרש התורה והנפש וכו' (כמבאר שם), על־כן צריך להראות סכינו לחכם משום כבודו של החכם, ואז יש להשוחט חלק בכבוד דקדשה, בבחינת (שמואל־א ב, ל): "כי מכבדי אכבד", ועל־ידי־זה יכול לתקן ולהעלות הנפש שבחי, כי עקר עלית הנפש הוא על־ידי הכבוד דקדשה, שהוא שרש כל הנפשות, כנ"ל.

ועל־כן שחיטת־נכרי נבלה, אפלו אינו עובד עבודת אלילים (יורה־דעה, סימן ב, סעיף א). כי תקון השחיטה הוא להעלות הנפש שהוא בחינת תורה. על־כן אי אפשר לעשות תקון זה, אלא על־ידי בר ישראל שיש לו חלק בתורה, אבל לא על־ידי עכו"ם, וכן ישראל מומר וכו' (שם סעיף ה), מאחר שיצא כבר מן הדת - שחיטתו נבלה, כי תקון השחיטה צריך שיהיה על־ידי מי שיש לו חלק בתורה דיקא, שהוא ישראל כשר, שאזי יש לו כח להעלות הנפש שהיא בחינת תורה, כנ"ל.