# טז

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/793/65/16/

ועתה מובן קצת דברי רבותינו ז"ל (פסחים קיח:), שאמרו על פסוק, "מושיבי עקרת הבית" – 'עשאוני בניך כחלדה זו שדרה בעקרי בתים', ופרש רש"י, בעוונות ישראל. כי על־ידי עוונות ישראל מתגברת ההעלמה שהיא בבחינת חלדה, שהיא ההפך מבנין הבית כנ"ל. ועל־כן אחר מעשה העגל נצטוו על מלאכת המשכן: "זהב וכסף ונחשת" וכו' (שמות כה, ג), כי כשראה גדל ההעלמה שהיתה אחר מתן תורה והעקר על־ידי רבוי הזהב, כמו שכתוב (הושע ב, י): "וזהב עשו" וכו' – "ודי זהב" (דברים א, א), כמו שפרשו רבותינו ז"ל (ברכות לב.), כי עקר ההעלמה על־ידי תאות ממון. אז צום השם־יתברך על מלאכת המשכן שיביאו הזהב וכסף וכו' למלאכת המשכן, שעל־ידי־זה יוציאו מההעלם אל הגלוי, כי עקר ההמתקה על־ידי קדש קדשים שהיה במשכן ובית־המקדש. ועל־כן עקר כל הטהרות על־ידי מים, שאין שם חלדה. ועל־כן כל הטהרה מהעשנים סרוחים הנ"ל - לזכות לעצה שלמה שלא תתעלם מאתנו העצה, הוא על־ידי בחינת מים טהורים, שהם בחינת מחלקת, שהם בחינת חרב של שחיטה. נמצא, שחרב וסכין של שחיטה הם בחינת מים שאין שם חלדה, שמעלים האמת, שזה עקר התקון כנ"ל. על־כן אסור חלדה בשחיטה.

"זכר אני מה חלד" (תהלים פט, מח) "וחלדי כאין נגדך אך כל הבל כל אדם" וכו' (שם לט, ו) - 'סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה, אשרי מי שעמלו בתורה' (ברכות יז.). נמצא, שהשחיטה מזכרת המיתה, שהוא בחינת להוציא מההעלם אל הגלוי, שעקר הוא לעמל בתורה, בחינת 'אשרי מי שעמלו בתורה'.