# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/793/65/5/

וזה בחינת אסור חלדה בשחיטה (יורה־דעה, סימן כד, סעיף ז), שלא יכסה שום דבר על הסכין של שחיטה. ונקראת 'חלדה' לשון חלדה, כמו שפרש רש"י (חלין ט.): 'כחלדה זו התחובה בחורין'. כי עקר השחיטה הוא להעלות הנפש מחי למדבר, ועקר עלית הנפש הוא בחינת שמוציאין ומעלין אותה מההעלם אל הגלוי. כי זה כלל, שכל מה שהמדרגה נמוכה ביותר, שם אלקותו יתברך בצמצום ובהעלם ובכסוי יותר, כי באמת השם־יתברך בכל מקום, כמו שכתוב (נחמיה ט, ו): "ואתה מחיה את כלם", רק כל מה שהמדרגה נמוכה יותר, שם אלקותו נתעלם ונתכסה יותר (כמו שמבאר בהתורה 'מי האיש החפץ חיים', בסימן לג, לקוטי חלק א). וכל עבודת האדם הוא להעלות ולהוציא מההעלם אל הגלוי - לגלות אלקותו ומלכותו יתברך בעולם עד שיתקים: 'וידע כל פעול כי אתה פעלתו' וכו'. אך צריכין לזה יגיעה גדולה ועבודות הרבה לגלות ההעלמה, כי זה כל עבודת האדם בזה העולם.

ומגדל ועצם ההעלמה - לאו כל אדם זוכה לזה, לגלות ההעלמה כי־אם גדולי הצדיקים החכמים האמתיים שבחכמתם העמקה מאד מאד, הם ממשיכים שכליים נפלאים מאד, שעל ידם הם מגלים ההעלמה ומודיעים אלקותו יתברך בעולם, ומגלין האמת שכל העולם הבל הבלים, צל עובר, הבל נדף. ונותנים עצות ודרכים ישרים לכל אחד ואחד לפי מדרגתו באפן שיוכל להציל נפשו מטעות העולם, שבא על־ידי גדל ההעלמה שבעולם. ושישתדל כל ימיו על האחרית והסוף שינצל משאול תחתיות, ויזכה לחיים נצחיים להכיר אותו יתברך, שזהו עקר התכלית. ואף־על־פי שהכל יודעין זאת שהעולם־הזה הבל וריק, אף־על־פי־כן ההעלמה גדולה כל־כך, שרצין הכל אחר העולם־הזה ואין משגיחין על התכלית, כמו שכתוב (תהלים מט, יד): "זה דרכם כסל למו ואחריהם בפיהם ירצו סלה", כמו שפרשו רבותינו ז"ל (שבת לא:), ואפלו אם זוכרין לפעמים ואומרים: "מה יעשו בסוף" - אינם יודעים שום עצה מה לעשות להציל נפשם. על־כן העקר הוא אמונת חכמים אמתיים, כי רק הם יודעים בחכמתם הגדולה איך לגלות ההעלמה הזאת ולתן עצות נפלאות לכל אחד לפי ערכו ומדרגתו.

ועל־כן כשהתחיל דוד לדבר מגדל הבל העולם (במזמור מט), התחיל תחלה (פסוקים ד־ה): פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות, אטה למשל אזני וכו', ואחר־כך מדבר מגדל שטות העולם והבליו, כמו שכתוב שם (פסוקים ז־יב־יד): "הבטחים על חילם וכו', ועזבו לאחרים חילם; קרבם בתימו לעולם וכו', זה דרכם כסל למו וכו'. ולכאורה תמוה, מה זו חכמה ותבונה שגלה במזמור הזה, שצועק שהעולם הבל וריק, ולא במותו יקח הכל וכו' (פסוק יח), וכי מי לא ידע בכל אלה?! הלא אפלו אנשים הגסים ועמי הארץ יודעים זאת, ואומרים בפיהם שאין אדם לוקח עמו כלום מעשרו לקברו ושהעולם צל עובר וכו'. ולמה הקדים במזמור זה דיקא לומר "פי ידבר חכמות" וכו' כאלו הוא מגלה כאן חכמה ותבונה גדולה?! אך, באמת אף־על־פי שהכל יודעין זאת, אף־על־פי־כן הוא חכמה ותבונה גדולה לדבר בזה בכל פעם ולצעק ולגלות העלמה זאת, וכמו שמצינו, שכל הצדיקים גדולי החכמים האמתיים צועקים זאת הרבה כמו כל ספר קהלת שמלא מזה, וכן דוד המלך, עליו השלום, בכמה מזמורים. וכן בשאר ספרי קדש, כי הצדיקים אמתיים מדברים מזה בצרופים קדושים כאלה ובחכמה עמקה כזאת, עד שעל־ידי־זה מעוררין בני־אדם ומגלין בכל פעם ההעלמה הזאת, באפן שאף־על־פי־כן יתעוררו בני־אדם משנתם וטעותם ויזכרו באמת עצם שטות העולם וישובו אל ה', כי זה עקר החכמה הגדולה מכל החכמות - להסתכל על התכלית האחרון, וכמבאר אצלנו כמה פעמים, שעקר החכמה הוא כשזוכין להצליח על־ידי חכמתו לנצח. ועל־כן התחיל במזמור זה: "פי ידבר חכמות" וכו', כי באמת זה עקר החכמה אמתית מה שמגלה שטות העולם והבליו, כי הוא מגלה בחכמה כזאת ברוח הקדש כזה, עד שיפעל בדבריו להכניס האמת בעולם, לגלות עצם ההעלמה.