# א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/937/61/1/

וזה בחינת סימני טהרה, שהם מעלה גרה ומפריס פרסה, כי כידוע, שמיני בהמות וחיות טהורות הם מבחינת נגה. והטמאים הם מבחינת "ענן, סערה" וכו' מקלפות הטמאות לגמרי. שזה בחינת לשון תרגום, שהוא בחינת נגה, בחינת (בראשית ב, ט) "עץ הדעת טוב ורע" שמשם מינים הטהורים. והטמאים הם מבחינת לשונות העמים, שהם רע הכולל, שהם בחינת הקלפות הנ"ל שאין בהם טוב. ועל־כן הסימני טהרה הם מעלה גרה ומפריס פרסה, כי כבר מבאר, שהנפשות והחיות שבבהמות ושאר מיני החי, הם נפשות שנפלו מגדר מדבר לגדר חי, והם שם בבחינת "נפשות העשוקים", כי הם עשוקים ונגזלים שם - שנלקח מהם הדבור בנפילתם לשם. ודרך הנפש הקדושה שמתרוממת תמיד למעלה, כי מתאות וממשכת עצמה לשרשה תמיד.

וזה בחינת מעלה גרה שבבהמה טהורה, שהנפשות שבדבר הנאכל שבאו עתה ונפלו לתוך בחינת החי, אינם יכולים לסבל להיות שם והם מתרוממים ומנשאים עצמם למעלה עד הפה והצואר ששם מקום הדבור שהוא מקום הנפש, בבחינת (שיר השירים ה, ו): "נפשי יצאה בדברו". כי הנפשות שבכל מיני החיים והמדברים הן מן הדברים הנאכלים, כי האכילה היא עקר החיות וקיום הגוף, שמשם מקבל הגוף חיותו בחינת נפש. ומזה בעצמו נעשה הדבור, כי הדבור הוא בחינת הנפש שהוא הדם, כי הדבור נעשה מן הדמים שהם בחינת נפשות, כמו שכתב רבנו, נרו יאיר (סימן נא), וכשאוכלין איזה דבר אזי יוצאין הנפשות שבהדבר הנאכל ונתהפכין למהות נפש האוכל, כי נעשה מן המאכלים דמים שהם הנפש של האוכל, ואותן הנפשות עולין ונעשין מהם דבור, כנ"ל. וזה בחינת "ואכלתם אכול ושבוע והללתם" וכו' (יואל ב, כו), כי הדבור נעשה מן האכילה. ועל־כן כשבא הנפש שבמאכל לתוך החי, אזי אינה יכולה לנוח ולשקט שם, כי דרכה להתנשא למעלה תמיד, שיהיה נעשה ממנה דבור. וזהו בחינת מעלה גרה כנ"ל, שאין המאכל יכול להתעכל שם תכף, כי הוא מתרומם עצמו למעלה למקום הדבור, כנ"ל.

וכל זה הוא במינים הטהורים שהם בחינת "עץ הדעת טוב ורע" כנ"ל, שאין הנפשות נצודים ונתפסים שם תכף, ויש להם כח לנשא עצמם למעלה כטבעם כנ"ל, כי מחמת שיש שם טוב, על־כן אין נלכדים שם כל־כך, על־כן יש להם כח להתנשא למעלה למקום הדבור כטבעם כנ"ל, ועל־כן יש להם התר בשחיטה, שהוא בחינת שלמות לשון־הקדש כנ"ל, שעל ידו מכניעין הרע שבעץ הדעת בבחינת תרגום, דהינו שמכניעין הרע שבבהמות הטהורות כנ"ל, ואז מתקנין ומעלין כל הנפשות שבחי על־ידי השחיטה שבצואר, ששם הוא מקום עלית הנפשות והדבורים כנ"ל, אבל מינים הטמאים שיניקתם מלשונות העכו"ם, שהם הפך הדבור הקדוש לגמרי ואין בהם טוב, על־כן הנפשות הבאים לשם נתפסים שם תכף ומיד ואינם יכולים לקום ולהתנשא ולעלות בבחינת (איכה א, יד): "נתנני אדני בידי לא אוכל קום", ועל־כן אינם מעלי גרה כנ"ל. ועל־כן הוא סימן טמאה בבהמה וחיה.