# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/937/61/3/

וזה בחינת מפריס פרסה, כי עקר קיום האדם הוא על רגליו שהם מעמידי הגוף, ועקר קיום רגלי אדם הוא על־ידי הדעת. ועל־כן כשבחינת אדם בשלמות, דהינו בחינת שלמות הדעת, שמירת הברית, אזי הוא קיום הרגלין שעקרם תלוי בקדשת אדם, בחינת שמירת הברית, שלמות הדעת, כידוע. ועל־כן כשהדעת מערבב אי אפשר לעמד על רגליו ואז הוא נופל, חס ושלום, בבחינת חלי נופל, רחמנא לצלן, שהוא על־ידי ערבוב הדעת, כמובא שם (בסימן כט). ועל־כן כשהאדם שכור שהוא ערבוב הדעת כנ"ל, אינו יכול לקום על רגליו כנ"ל, כי בהרגלין מלבש בחינת החיות, בחינת המחין בבחינת נעוץ סופו בתחלתו וכו'. ועל־כן הרגלין הם בחינת הדבור, כמו שפרש רבנו (בלקוטי תנינא, בסימן פא). בבחינת "צדק תדברון" (תהלים נח, ב), בחינת "צדק יקראהו לרגלו" (ישעיה מא, ב), עין שם. כי הדבור הוא תלוי בדעת כנ"ל.

ובבהמות וחיות שאין להם דבור ודעה הם בבחינת ירידת ונפילת בחינת החיות שברגלין. ועל־כן אין להם כח לעמד ולסמך הגוף על רגליהם לבדם וצריכין לילך על ארבע, כי אין להם כח רגלי אדם, ובהרגלין נכר ביותר גדל ההפרש וההבדל שבין אדם לבהמה, כי זה הולך בקומה זקופה על רגליה לבדם, והבהמה אין לה זה הכח לילך על רגלין לבדם כנ"ל. וכל זה מחמת שאין לה דבור ודעה, שזהו ההפרש שבין גדר אדם לגדר בהמה, שמזה בא ההפרש הגדול שבתמונת צורתם שהוא נכר ביותר בעמידת רגליהם כנ"ל. ועל־כן נכר ההפרש שבין טהורים לטמאים גם־כן בהרגלין, ששם בחינת ההשתלשלות החיות של בחינת דבור ודעה. ועל־כן בטהורים שהנפש העשוקה שנפלה ממדבר לחי אינה כבושה ונתפסת שם כל־כך כנ"ל, על־כן החיות בוקע ויוצא דרך הרגלין ששם הוא בחינת התלבשות הנפש כנ"ל. וזהו הסימן של מפריס פרסה, שנסדקו הרגלין על־ידי הבקוע כנ"ל, אבל בטמאין הם נתפסין שם מאד כנ"ל, עד שאינם יכולים לבקע וליצא כלל. ועל־כן פרסותיהם קלוטות, כנ"ל.