# יד

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/937/64/14/

וזה בחינת ספירת העמר. ספירה דיקא. בחינת (תהלים פז, ו): "ה' יספר בכתוב עמים" וכו' (המובא בהתורה הנ"ל). 'יספר' דיקא, כי זה המקרא, "ה' יספר בכתוב עמים" הביא שם רבנו ז"ל, לענין הטוב הכבוש בין העמים שמודיעין לו מעלתו על־ידי הכתב הנעשה על־ידי האויר הנח והזך וכו', שכל זה הוא בחינת ספירת העמר כנ"ל, כי כשמעלין הטוב הכבוש מהסטרא־אחרא והעכו"ם צריכין להביאו לתוך מנין ומספר דקדשה, בחינת "ה' יספר בכתוב עמים" וכו' - 'יספר' דיקא. וזה בחינת מספר בני־ישראל כשיצאו מגלות מצרים. וכן כשנפלו בעגל וכו', כמו שפרש רש"י בפרשת במדבר (א, א): 'מתוך חבתן לפניו מונה אותן כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאן, באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באיר מנאן'. ועל־כן קורין פרשה זאת קדם שבועות, כמובא בשלחן ערוך (ארח־חיים סימן תכח סעיף ד) הסימן: 'מנו ועצרו', כי מספר בני ישראל ומספר הימים שסופרין לעמר הם בחינה אחת, בחינת (תהלים קלט, טז): "גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו ימים יצרו ולא אחד בהם", כי כל אחד מישראל כלול מכל המדות שהם בחינת ימים, בחינת (שם לט, ה) "ומדת ימי".

כי כשיוצא הטוב מהגלות צוה השם־יתברך למנותו כדבר החביב שמונין וסופרין אותו, כדי שיהיה מעתה שמור וקים במספר ובמנין ולא יחסר נצוץ אחד מהם, ולא ישלטו עוד בהם זרים, כי כבר נכנס הכל בחשבון הקדשה, שזהו בחינת מספר בני־ישראל בכל פעם שיצאו מרע לטוב, כמו שיצאו מגלות מצרים, וכן אחר חטא העגל שחזרה הזהמא, כידוע (זהר חיי־שרה קכו:), והצרכו לטהר עצמן מחדש, כידוע, לחזר ולהוציא הטוב הכבוש מהרע. על־כן צריכין מנין מחדש וכנ"ל. ועקר המנין של ישראל היה רק על־ידי הצדקה של השקלים, שעל־ידי־זה נעשה אויר הנח והזך, שעל־ידי־זה מודיעין להטוב הכבוש ומוציאין אותו מהרע ומכניסין אותו למספר דקדשה, שהוא מספר צבא ה' שהם צבאות בני־ישראל, כי כשכבר נכנס הטוב במספר צבא ה', בודאי אסור לזרים לגע בו עוד, כי מי שלח ידו – בצבא המלך המנויים והספורים – ונקה.

אבל לעתיד כשיתבטל הטמאה כתיב (הושע ב, א): "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר" וכו', כי אז יהיה למעלה מהמספר. כי באמת שרש נשמות ישראל שהם עקר הטוב, הוא למעלה מהמספר, כי הם חלק אלוק ממעל ששם אין שיך מספר בבחינת (ספר יצירה פרק א): 'ולפני אחד מה אתה סופר'. רק מחמת שהנשמות מתלבשות בזה העולם המעשה בשביל הבחירה, ההכרח שיעברו תחת המספר והמנין, כי זה העולם הוא בבחינת רבוי ומנין, ועל־כן תכף כשברא השם־יתברך את העולם עשה תכף חשבון ומנין מהימים שברא בהם את העולם, כמו שכתוב (בראשית א, ה): "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, ויהי ערב וכו', יום שני" וכן כלם. כי שרש הקדשה הוא למעלה מהמספר בחינת 'לפני אחד מה אתה סופר' כנ"ל. והקלפות והסטרא־אחרא שהם השקר, הם למטה מהמספר.

כי כבר מבאר בדברי רבנו ז"ל (בתורה "אמר רבי עקיבא" בסימן נא), שהאמת הוא אחד והשקר הוא הרבה, כי כשאומרים על כלי כסף האמת אי אפשר לומר רק שם אחד, דהינו שהוא כלי כסף, אבל שקר יכולים לומר עליו הרבה, דהינו לומר שהוא, נחשת, או ברזל, או זהב ושאר שמות וכו' (עין שם והבן). ומחמת זה השקר אין בו מספר ומנין כלל, כי השקר הוא בבחינת (ישעיה ה, יד): "ופערה פיה לבלי חק", כי אין גבול ומספר להשקר, כמו במשל הנ"ל, שאמת אי אפשר לומר כי־אם אחד שהוא כסף, אבל שקר אפשר לומר שהוא זהב, או נחשת, או עץ, או אבן וכו' ושאר שמות בלי מספר. וכן למשל, כשיש לפנינו חפצים או מעות במספר עשרה כשאומרים האמת יש להם מנין ומספר, דהינו שהם במספר עשרה, שזהו האמת, אבל תכף כשרוצה לשקר - אין להם שום מספר ומנין וגבול כלל, כי שקר יכולין לומר שהם חמשה, או ששה, או עשרים, או שלשים וכו' עד בלתי גבול וקץ. נמצא, שאין שעור וקצבה ומנין וגבול להשקר. ועל־כן השקר אין נכנס תחת המספר והמנין כלל, אבל הוא כרוך תמיד אחר המספר והמנין, כי קדם שנשתלשל הדבר מלמעלה, מבחינת למעלה מהמספר, לזה העולם שהוא בבחינת מספר, אז אין שליטה כלל להשקר, כי אין אחיזה רק במקום שיש רבוי, כי באחד אין לו אחיזה (כמבאר בהתורה 'אמר רבי עקיבא' הנ"ל).

ועל־כן צותה התורה לתת שקלים דיקא בשביל מספר בני־ישראל, כדי שיגן כח הצדקה שלא יהיה כח להשקר להתאחז בהמספר, חס ושלום, לקלקלו, כי שם הוא כרוך תמיד כנ"ל, אבל על־ידי הצדקה, שעל־ידי־זה מודיעין להטוב מעלתו ויוצא משם ונתבטל אחיזתם, שוב אין להם כח להתאחז בהמספר, אדרבא, על־ידי המספר דיקא הסטרא־אחרא והקלפות נכנעין ונופלין, כי מוציאין את הטוב מהם ומכניסין אותו במספר צבא ה' המנויין לפניו מתוך חבתן, ששוב אסור להם לגע בו כנ"ל, כי המספר הוא בבחינת הבחירה והוא בחינת ממצע בין השקר, שהוא למטה מהמספר כנ"ל, ובין שרש הקדשה, שהוא למעלה מהמספר כנ"ל. ובכח מצות הצדקה של השקלים נתבטל אחיזת הסטרא־אחרא מהמספר, אדרבא, על־ידי המספר מוציאין הטוב הכבוש מהסטרא־אחרא והשקר, שהם למטה מהמספר, ומכניסין אותו במספר צבא ה', שעל־ידי מספרם הם מתקשרים בשם ה' ונכללין למעלה מהמספר ששם שרשינו כנ"ל, בבחינת "והיה מספר בני־ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר". וקשיא רישא לסיפא, כתיב, "והיה מספר בני ישראל" משמע, שיש להם מספר. ואחר־כך מסים "אשר לא ימד ולא יספר". אך על־פי הנ"ל מבאר היטב, כי דיקא על־ידי מספר בני ישראל על־ידי השקלים שהוא מספר דקדשה, על־ידי־זה דיקא יהיו נכללין למעלה מהמספר בבחינת "אשר לא ימד ולא יספר".

וזהו (במדבר א, ב): "במספר שמות" - 'במספר שמות' דיקא, כי צריכין להודיע להטוב הכבוש שמו דיקא, שהוא כלול בשם ישראל, כמו שכתוב (ישעיה מד, ה): "ובשם ישראל יכנה" – 'אלו הגרים' (רש"י). כי כל זמן שזוכר הטוב שמו, עדין בקל יכולין להוציאו משם. ועקר השכחה מה ששוכח הטוב מעלתו כנ"ל, הוא מה ששוכח את שמו. וזה בחינת מה שהמת שוכח שמו כשאינו איש כשר באמת (ראשית חכמה שער היראה פרק יב). כי עקר הוא השם ששרשו שם ה', ומי שמזכיר עצמו בכל פעם ששם ישראל נקרא עליו, אף אם הוא כמו שהוא, כי אפלו פושעי ישראל כל זמן ששם ישראל נקרא עליו, כי נקרא פושעי ישראל - יש בו התפארות פרטי (כמבאר בהתורה הנ"ל). ומי שמזכיר עצמו בזה בכל פעם - בקל יוכל לשוב להשם־יתברך, כי אין הטוב שלו שוכח מעלתו לגמרי, מאחר שזוכר עדין ששמו ישראל, אשר כל העולמות נבראו בשבילנו ובנו נמלך ונתיעץ בבריאת עולמו וכו', כנ"ל.