# יט

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/937/64/19/

וזה (תהלים מ, ו): רבות עשית אתה ה' אלקי נפלאתיך ומחשבתיך אלינו אין ערך אליך אגידה ואדברה עצמו מספר וכו' - שזה נאמר לענין מתן תורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי ראש־השנה פרק א הלכה ג), כמובא בדברי רבנו ז"ל (בסימן לד). וזהו 'אגידה ואדברה עצמו מספר'. כי עכשיו על־ידי כח קבלת התורה נמשכין עלינו מחשבותיו ונפלאותיו יתברך נפלאות תמים דעים בלי ערך עד אשר עצמו מספר, בחינת אגידה ואדברה עצמו מספר - אשר על־ידי־זה יש לנו כח לבטל השקר הרב והעצום אשר אין מספר לשקריו, כי כח האמת של התורה עומד כנגדו בלי ערך ומספר להכניע ולהשפיל אותו תמיד וכנ"ל. כי הצדיקים האמתיים יכולין לעשות תחבולות כאלה עד שיודיעו גם להטוב הכבוש את מעלתו ולהוציאו משם על־ידי שמוצאין בספריהם הפך אמונתם, ואפלו אם עדין הם מתגברים על הטוב יותר ויותר ומביאים אותו לתוך העלמה יתרה, אף־על־פי־כן יוצא הטוב מהם על־ידי זרע הילודים, בבחינת (תהלים פז, ו): "ה' יספר בכתוב עמים זה ילד שם סלה" וכו' כמבאר בהתורה הנ"ל.

וזה (תהלים מ, ז־ח): זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי וכו' אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי - ולכאורה זה המקרא תמוה מאד, מה שאמר 'זבח ומנחה לא חפצת' וכו', הלא השם־יתברך צוה עלינו כמה פעמים להקריב קרבנות ואמר שהם (במדבר כח, ח): "אשה ריח ניחוח לה'" – 'נחת רוח לפניו' וכו'. וגם רש"י והמפרשים נדחקו בו הרבה.

אך זה נאמר לענין שלמות השכל דקדשה שזה העקר, שעל־ידי־זה זוכין לראות אור הצדיק, שעל־ידי־זה זוכין לכל טוב. והוא בחינת כלל קבלת התורה (כמבאר לעיל). אבל לשלמות השכל אי אפשר לזכות כי־אם על־ידי תקון המזבח שנעשה על־ידי גרים שנעשין על־ידי הצדקה וכו', שעל־ידי־זה נכתב בספריהם הפך אמונתם, שעל־ידי־זה הטוב הכבוש ביניהם שהוא משרש נשמות ישראל הוא רואה ומוצא זאת בספריהם. ועל־ידי־זה מתגירים ונשלם המזבח וכו', שעל־ידי־זה נשלם השכל וכו', כנ"ל.

וזה שאמר הפסוק שעוסק בספור נפלאות מתן תורה שהיה על־ידי התגלות אור הצדיק, שהוא משה רבנו בחינת 'וגם בך יאמינו לעולם' כנ"ל. ואמר הפסוק: זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי עולה וחטאה וכו', הינו שלא חפצת ושאלת להביא קרבנות וכו' בשביל תקון המזבח. כי לכאורה נדמה, שעקר תקון המזבח הוא על־ידי רבוי קרבנות, אבל הפסוק מבאר לנו, שבתחלה כשצריכין להשלים המזבח כדי להשלים השכל אי אפשר להשלימו אז על־ידי רבוי קרבנות, רק עקר התקון על־ידי שמודיעין להטוב הכבוש שהוא מזרע ישראל וכו' כנ"ל. וזה "אזנים כרית לי", ופרש רש"י: 'עשיתם חלולות לשמע', שבנפלאותיך ומחשבותיך הנוראות עשית תחבולות כאלה, עד אשר 'אזנים כרית לי', עד שגם חלקי הטוב והניצוצות שנדחו ממני ונכבשו בגלות, הם גם הם יהיה אזניהם חלולות לשמע קול דברי הצדיקים האמתיים, כנ"ל.

וזהו אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי - שנתעוררתי תכף ונתרציתי לשוב ולהתקרב אליך, כמו שפרש רש"י שם, כי במגלת ספר כתוב עלי - הינו שבכל מגלת ספר שבעולם, בכלם כתוב עלי, להודיע לי מעלתי, לעוררני, להוציאני מכל המקומות שנפלתי בהם, כי נמצא כתוב בכל הספרים שבעולם הפך טעותי אפלו בהספרים של עכו"ם וכו' כנ"ל. מכל שכן וכל שכן בספרי ישראל הקדושים שבודאי יכולים למצא בהם כל אחד הפך טעותו והבליו שנתעה בהם, אף־על־פי שלפעמים הבעל־דבר מבלבל את האדם עד שגם בספרים הקדושים רואה להפך, כי "לא זכה – נעשה לו סם המות" (יומא עב:), "וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע יד, י). אבל בכח הצדיקים הנ"ל שיכולין לדבר למרחוק עד שגם הטוב הכבוש בין העכו"ם, ימצא בספריהם הפך אמונתם, מכל שכן וכל שכן שהטוב הכבוש בגלות בין ישראל בעצמן, בודאי יוכל למצא ולראות בכל הספרים עצות אמתיות ונפלאות הפך טעותו והבליו שהיה נתעה עד הנה. וזהו בחינת במגלת ספר כתוב עלי - שבכל מגלת ספר כתוב עלי - להזכירני ולעוררני לשוב אליו והכל בכח הצדיקים כנ"ל, שעל־ידי־זה אז אמרתי הנה באתי - לקבל תורה בכל דור ודור, ולשוב להשם־יתברך מכל מקום שהוא, כנ"ל.

וזהו לעשות רצונך אלקי חפצתי ותורתך בתוך מעי - 'ותורתך בתוך מעי', פרש רש"י: 'כל מאכלי על־פיך', הינו בחינת אכילה דקדשה שהוא תקון המזבח שנעשה על־ידי הגרים ובעלי תשובה שנעשין על־ידי בחינת במגלת ספר כתוב עלי - שמוצאין כתוב ומפרש הפך דעותיהם הנבוכות, שעל־ידי־זה נתעוררין וחוזרין להשם־יתברך, בבחינת לעשות רצונך אלקי חפצתי. ועל־ידי־זה ותורתך בתוך מעי – כל מאכלי על־פיך, שזוכין לאכילה דקדשה, שהוא תקון המזבח, שעל־ידי־זה נשלם השכל כנ"ל. וכל זה נעשה בכח הצדקה, שעל־ידי־זה נעשה אויר הנח והזך, עד שיכולין לבשר צדק בקהל רב, ל הודיע לכל האמונה הקדושה כנ"ל. וזה בשרתי צדק בקהל רב וכו', צדקתך לא כסיתי בתוך לבי אמונתך ותשועתך אמרתי וכו' - 'בשרתי צדק' דיקא, 'צדקתך' דיקא, הינו בכח הצדקה על־ידי־זה דיקא אמונתך ותשועתך אמרתי וכו' - כי על־ידי הצדקה יכולין להודיע האמונה לכל העולם כנ"ל, שעל־ידי־זה נעשים גרים ובעלי תשובה, שזה עקר תקון השכל, שזהו בחינת קבלת התורה כנ"ל. ועל־כן לא קבלו את התורה עד שבא יתרו ונתגיר, וכל פרשת קבלת התורה נסמך לפרשת יתרו שנתגיר, כי עקר קבלת התורה הוא על־ידי הגרים שנעשין, על־ידי בחינות הנ"ל, וכן בכל דור ודור וכנ"ל.

ועתה מישב ומקשר היטב מקרא הנ"ל זבח ומנחה לא חפצת אזנים כרית לי וכו', שלכאורה אין לו חבור וסמיכות כלל, מה ענין 'אזנים כרית לי' ל 'זבח ומנחה לא חפצת' ? אך על־פי הנ"ל מבאר היטב, כי מדבר לענין תקון המזבח, שעקר תקון שלמותו אינו על־ידי קרבנות, כי כל זמן שאין מתקנים המזבח על־ידי גרים ובעלי תשובה, אין הקרבנות חשובין לפניו יתברך כלל, "כי זבח רשעים תועבה" (משלי כא, כז). על־כן עקר תקון המזבח הוא רק על־ידי בחינת אזנים כרית לי - 'שעשיתם חלולות לשמע' וכו' כנ"ל. ועל־ידי־זה מתגירין גרים ובעלי תשובה ונשלם המזבח כנ"ל. ואז אחר־כך בודאי חשובין הקרבנות לפניו יתברך, מאחר שכבר נשלם תקון המזבח על־ידי הגרים ובעלי תשובה, כנ"ל.