# כד

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/937/64/24/

נמצא, שעקר האמת הוא התכלית, דהינו שיסתכל בכל דבר על האמת לאמתו, שבכל דבר שיראה יאמין מיד שהשם־יתברך ברא אותו ברצונו, בתבנית הזה ובטעם הזה וכו', ויכסף וישתוקק וישתדל לעבד את השם־יתברך על־ידי־זה הדבר, כמבאר בדברי רבנו ז"ל, בהתורה לכו חזו מפעלות ה' וכו' (בסימן לט בלקוטי תנינא). וזה עקר האמת, אבל מי שיודע האמת שזה כסף צרוף וזה כסף סיגים, אבל כופר בעקר, חס ושלום, בהבורא אותו, או אפלו אם מאמין בהשם־יתברך שברא אותו, אבל אינו מאמין בהמצוות התלויות בזה הדבר, כגון שהוא חכם גדול לעשות בזהב ובכסף ויודע האמת להבחין בין כסף סיגים וכו'. כנ"ל, אבל הוא עושה מלאכה בשבת, או ביום טוב. הנה בודאי אין שקרן ורשע יותר ממנו, מאחר שכופר במצות שבת ויום טוב שנחשב כמומר לכל התורה שהיא תורת אמת, וכן כל כיוצא בזה.

על־כן עקר האמת הוא התכלית, דהינו שיכון בכל דבר לאמתתו, שיזכה לעבד השם־יתברך על־ידי־זה הדבר, ובכל הדברים שרוצה לידע בהם האמת יהיה כונתו בשביל שרש תכלית האמת, שהוא השם־יתברך והתורה והצדיקים, שהם עצם האמת, ועל־ידי־זה נתבטל השקר, כי עקר אחיזת השקר הוא מהראשית והתכלית, כי מחמת שבהראשית והתכלית כל הדברים הם באחדות בלי הבדל, משם נשתלשל אחיזה להשקר שיש לו כח להפך האמת כנ"ל. ועל־כן על־ידי־זה עקר הכנעתו, בבחינת 'אין הדין נמתק אלא בשרשו'.

כי מי שמסתכל בכל דבר על עצם האמת - אין יכולין להטעותו לעולם, ואפלו אם לפעמים מטעין ומרמין אותו - אינו נחשב בשם הטעאה כלל, אדרבא, השקרן והמטעה הוא מטעה את עצמו. כמו למשל, כשהסטרא־אחרא והבעל־דבר מקים בעולם איזה צבוע ומפרסם של שקר כדי לרמות את הבריות, כדי שיפלו על ידו למכמרת היצר־הרע. הנה מי שהולך באמת לאמתו אינו יכול להכשילו, כי מי שמתקרב אפלו להצבוע והשקרן, אבל כונתו באמת כי טועה את עצמו וסובר שהוא איש אמת. ואם היה יודע שאין רצון השם־יתברך להתקרב אליו - לא היה מתקרב אליו, רק שסובר שרצון ה' שיתקרב אליו, כי הוא סובר שהוא איש צדיק תמים באמת. הנה זה האיש עובד את ה' באמת מאחר שכונתו לשמים. ובודאי מאחר שכונתו לשמים סוף סוף יעזרו השם־יתברך, שיתגלה לו האמת ויפרד מהשקרן ויתחבר להצדיק האמת וכן כל כיוצא בזה. שבודאי מי שמסתכל תמיד על שרש האמת שהוא להתקרב להשם־יתברך ולתורתו ולצדיקים אמתיים הנלוים אליהם באמת, שזה עקר האמת וחוץ מזה הכל שקר. הנה מי שמסתכל על האמת הזה בודאי בסוף יזכה לאמת ואפלו בעת שנתעה, חס ושלום, באיזה שקר - אינו נענש על זה מאחר שכונתו לשם שמים, ובלבד שלא יטעה את עצמו, שיאמר שכונתו לשמים ובאמת אינו כן. ו'הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות' (סנהדרין כו.), כי בוחן לבות הוא יודע האמת.

וזה כלל גדול ועצה נפלאה בעבודת ה' לכל אדם שבעולם מגדול ועד קטן באיזה מדרגה שהוא, בפרט בדורות הללו, שהתגבר השקר ובלבל את העולם מאד מאד כמעט בלי שעור. ועקר העצה נגד השקר - הוא האמת, הינו שלא יטעה האדם את עצמו, ובכל דבר שהוא מספק בו ואינו יודע האמת - יחשב בלבו שהוא רוצה רק האמת לאמתו, ויבקש מהשם־יתברך שיזכהו לנקדת האמת, ואחר־כך ימסר כל תנועותיו להשם־יתברך, ואז איך שיוליכהו השם־יתברך - כך הוא האמת. ואפלו אם רואה שעשה כך כמה פעמים ועדין לא זכה להאמת, ואפלו אם לפעמים נודע לו אחר־כך שטעה עצמו באיזה דבר, אף־על־פי־כן אם היה כונתו רצויה באמת, נחשב הכל לאמת, 'כי רחמנא לבא בעי' (הקדוש־ברוך הוא רוצה את הלב) (שם קו:). וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ה:): 'ובלבד שיכון לבו לשמים'. וגם מי יודע דרכי ה' נפלאות תמים דעים, אולי זה הוא דרכו והליכתו להאמת, שאי אפשר לו לפי מעשיו לזכות בהאמת, כי־אם על־פי דרכים אלה שעבר בהם, כי דרכיו יתברך נפלאים מאתנו מאד. וכל הדברים האלה אי אפשר לבאר בפה ובכתב, כי הם מהדברים שאין להם שעור כנ"ל. ואף־על־פי־כן האמת הוא אמת ומי שחפץ באמת לאמתו ואינו מטעה את עצמו בודאי סוף כל סוף יזכה לאמת.