# לא

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/937/64/31/

וזהו בחינת החלוק שבין חיה לבהמה, שהבהמה חלבה אסור ואין דמה טעון כסוי, והחיה להפוך. כי יש חלוקים רבים בענין הטוב הכבוש בין העכו"ם שהוא בחינת הטוב המגלגל בבהמות וחיות וכו', כי לפעמים הטוב כבוש מאד בגלות גדול ולפעמים שאינו כבוש כל־כך. ועל פי רב הוא, שכל מה שהטוב גדול במעלה ביותר כשנופל בגלות, חס ושלום - הוא כבוש בגלות גדול ביותר, כי כל מה שהטוב חשוב וגדול ביותר הם מתגברים עליו יותר ויותר, כמבאר בכתבי האר"י באריכות בכמה מקומות, בפרט בספר הגלגולים, שעקר תאוות והשתוקקות הסטרא־אחרא והקלפות הוא להתגבר לנק מהטוב הגדול והחשוב במעלה ביותר, עין שם.

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (סכה נב.) על היצר־הרע "כי הגדיל לעשות" (יואל ב, כ): 'שפשט ידו בגדולים', ועל־כן לפעמים הטוב כבוש כל־כך, עד שאפלו כשמודיעין להטוב מעלתו על־ידי הבחינות שכתב רבנו בהתורה הנ"ל, הם מתגברים עליו בהתגברות גדול יותר ויותר וכו', עד שיוצא משם בזרע הילודים וכו', עין שם. וגם זה הוא לפי מעלת הטוב, שמחמת עצם מעלת הטוב הם מתגברים עליו יותר ויותר כשמודיעים לו מעלתו וכו', ומכניסים אותו לתוך עמק מחשבתם יותר וכו' עד שיוצא בזרע הילודים, והכל מחמת גדל מעלת הטוב, שעליו דיקא מתגברים ומתגרים יותר ויותר, כנ"ל.

וזה בחינת החלוק שבין חיות ובהמות, כי בהמות ראויות לקרבן, אבל לא חיות. וזה סימן על עצם מעלת הטוב הכבוש בבהמות יותר מבחיות. ומחמת זה בעצמו הבהמה מגשמת יותר מחיה, כי תנועתה כבדה הרבה יותר מחיה והחיות קלים בטבעם ופקחים יותר מהבהמות. וזה מחמת שהטוב שבחיות שהוא חיותם אינו כבוש בגלות עצום כל־כך כמו בהמות, על־כן תנועתם קלה, כי יש להם חיות יותר, כי עקר החיות מהטוב. אבל הבהמה מחמת שחיותה שמקבלת מהטוב כבוש בעמק הגלות יותר ויותר, על־כן עקר רוח הבהמיות מתגבר בה יותר ויותר, ועל־כן תנועתה כבדה ביותר, כי מתגבר הגשמיות והכבדות יותר מחמת שהטוב כבוש שם בגלות יותר ויותר. ועל־כן עקר הבהמה נקראת על שם רוח הבהמיות שמשם התגברות כל התאוות של הסטרא־אחרא, אבל החיה נקראת בשם חיה, לשון רוח חיונית, כי שם אין החיות שהוא הטוב כבוש כל־כך כנ"ל, וכל זה מחמת שהטוב שבבהמות גדול במעלה ביותר, ששם מתגבר הגלות של הסטרא־אחרא ביותר, ועל־כן בבהמה גם חלבה אסור.

כי מבאר לעיל בהתורה הנ"ל, שלפעמים מתגברים על הטוב כל־כך עד שמכרח לצאת הטוב בזרע הילודים, שזהו בחינת "ה' יספר וכו', זה ילד שם" וכו'. וההולדה הוא מהמח ועקר המח הוא על־ידי שמנונית וחלבים שבגוף [כמבאר בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (לקוטי מוהר"ן סימן ס)]. ומשם עקר הטפה זרעיית, כי השמנונית והחלבים שבגוף עולים אל המח, ומהם מתהוה טפה ואחר־כך נמשכת הטפה לכלי ההולדה שהם הכליות, ששם עקר החלבים שהם מבשלין את הטפה, שעל־ידי־זה ההולדה. נמצא, שעקר ההולדה על־ידי החלבים. ועל־כן בבהמות שהטוב גדול במעלה, שמחמת זה אי אפשר לבררו בשלמות כי־אם על־ידי ההולדה, על־כן גם החלבים אסורים, כי שם עקר התגברות הרע על הטוב שכשמגיע להטוב התעוררות שיזכר מעלתו וישוב להשם־יתברך, אזי הם מתגברים עליו ומכניסין אותו לתוך עמק מחשבתם ונכבש שם מאד מאד יותר מבתחלה, כי הרע מתגבר ביותר מחמת שרואה שקרוב שהטוב יצא ממנו. ואזי הרע מתגברת בהתגברות יותר ויותר, אבל השם־יתברך חושב מחשבות ודיקא על־ידי־זה יוצא הטוב מפנימיות עמק מחשבתם שהכניסוהו לשם, שיוצא משם על־ידי זרע הילודים. ועל־כן החלבים שהם סביב כלי ההולדה וכל עקר ההולדה מתהוה מהם, על־כן שם עקר התגברות הרע יותר ויותר, רק שמפנימיות עמק המחשבה המתהוה מהם - משם יוצא הטוב על־ידי טפת ההולדה, אבל הם בעצמם שהם סביבות המחשבה והטפה, שם עקר התגברות הרע, שמתגבר ביותר על הטוב להכניסו לתוך עמק המחשבה כנ"ל. על־כן החלב אסור בבהמה, כי שם עקר התגברות הרע שמתגבר ביותר על הטוב להכניסו לתוך עמק המחשבה כנ"ל, על־כן החלב אסור בבהמה, כי שם עקר התגברות הרע על הטוב כנ"ל.

ומחמת זה גם דמה אין טעון כסוי, כי אי אפשר לנו עתה לברר הטוב שבדם על־ידי כסוי בעפר, כי מעצם התגברות הרע שבבהמה על החלב והדם, שהם עקר החיות של כל מין חי, כי החלבים הם קיום המחין שמשם כל שרש החיות. והדם הוא הנפש והחיות של כל הגוף. ומחמת גדל התגברות הרע על הטוב שבבהמה הכבוש ביותר בחלב ודם כנ"ל, על־כן שניהם אסורים, ועל־כן אין דמה טעון כסוי, כי אי אפשר לנו לברר ולהעלות הטוב שבדם בהמה מעצם התגברות הרע כנ"ל.

כי עקר הברור שבדם וחלב של בהמה אי אפשר כי־אם על־ידי קרבנות שעולין על המזבח ממש, שמעצם קדשת המזבח והבית־המקדש - מתברר הטוב שבדם וחלב. ועל־ידי־זה עקר הכפרה, מחמת שעולה הטוב מעמקי הקלפות, שזה עקר התקון של כל החטאים. ועתה בגלותנו שאין לנו מזבח ולא קרבן - אי אפשר לנו לברר הדם והחלב כלל. וכל תקונם על־ידי בחינת זרע הילודים, הינו שכל הבהמות שהיו בכל הגלות יהיה תקונם בשלמות על־ידי הולדות שיצאו מהם מדור לדור עד שיבוא משיח, שאז יעלו ולדותיהם לקרבנות על המזבח ואז יתתקן כל הטוב שהיה כבוש בהם. ובשביל זה מצינו בתורה בכמה מקומות שהזכירה מהולדות הבהמות. וכמה מצוות תלוים בולדותיהם מה שאין כן בחיה, כמו שכתוב בבהמה (ויקרא כב, כז): "שור או כשב או עז כי יולד" וכו'. וכתיב (שמות יג, ב): "קדש לי כל בכור פטר כל רחם וכו' באדם ובבהמה" וכו'. כי עקר תקון הבהמות על־ידי בחינת הולדה, מחמת שהטוב שלהם גדול במעלה, שזהו בחינת קרבנות שבאין מבהמות וכו' כנ"ל.

ועל־כן אסרה התורה אסור 'אותו ואת בנו' בבהמה ולא בחיה (יורה־דעה, סימן טז, סעיף ז), כי מחמת שבבהמה אין נגמר הברור בשלמות על־ידי שחיטתה בעצמה, כי־אם עוד צריך הטוב שהיה כבוש בה להתברר על־ידי זרע הילודים. על־כן אסור לשחט אותה ואת בנה ביום אחד. כמבאר לעיל בהלכות שחיטה (הלכה ד) לענין אסור אותו ואת בנו, עין שם. אבל בחיה - לא הזכירה התורה הלדתה בשום מקום ואין שום מצוה תלויה בלדתה, כי שם בחינת החיות והטוב קטן מבהמה ועל־כן אינו כבוש כל־כך. ועל־כן הוא מתברר על־ידי השחיטה שלה בעצמה ואין ברורה תלוי בברור ולדותיה, ומאחר שאין לה שום שיכות עם ולדותיה לענין ברור הטוב, על־כן אין שיך בה אסור אותו ואת בנו כלל, מאחר שאין ברורם תלוי זה בזה כלל כנ"ל.

ומחמת זה בעצמו חלבה מתר, כי שם אין מתגבר הרע בבחינת הולדה, שהוא בחינת החלב ששם ההולדה, שמחמת זה נאסר החלב בבהמה כנ"ל. אבל בחיה שאין הרע מתגבר כל־כך, ויכולין לבררו מיד, על־כן חלבה מתר, כי שם אין הרע מתגבר כל־כך להכניסו לתוך עמק המחשבה וכו', שמחמת זה אסור החלב בבהמה כנ"ל.

ומחמת זה בעצמו דמה טעון כסוי. כי בחיה עקר הטוב כבוש בגלות בתוך הדם, כי אינו נכבש הטוב לתוך עמק המחשבה וכו', שזהו בחינת בהמה, רק הוא כבוש בעקר החיות שהוא הדם, ומחמת שאינו נכבש בעמק המחשבה, על־כן יכולין לבררו מיד ועל־כן דמה טעון כסוי, כי דם החיה אנו מבררין ומתקנין מיד על־ידי הכסוי בעפר כנ"ל. אבל דם הבהמה אי אפשר לברר, כי־אם על־ידי זרע הילודים שיהיו מהם קרבנות, שאז יעלו דמם על המזבח, שזה גמר תקונם, כנ"ל.