# לו

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/937/64/36/

וזה בחינת דברים היוצאים מן החי, שהתירה תורה בלא שחיטה שהם חלב ודבש, כי כל אסורי המאכלים והתרם הכל כפי הברור הטוב מהרע, כידוע. ועל־כן אסרה תורה איבר מן החי, כי אי אפשר לנו לברר הטוב מהרע מהבהמה בחייה, כי מחמת חטא אדם הראשון נגזר מיתה על כל הבעלי־חיים, ואפלו האדם שגדול במעלה מכלם ועל ידו עקר הברור, אי אפשר לו להשלים הברור עד אחר מותו, מכל שכן כל הבעלי־חיים שאין נגמר ברורם כי־אם אחר מיתתם, שאז הם שבים אל העפר, שעל־ידי־זה גמר ברורם בבחינת 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב', בחינת 'הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר'. כי בחינת עפר מכלה ומבטל זהמת השקר בשרשו עד שמכרח לשוב אל האמת שנשלך עד לעפר, וארץ בבחינת "ותשלך אמת ארצה". ומשם דיקא חוזר וצומח האמת בבחינת "אמת מארץ תצמח", מארץ דיקא (כמבאר לעיל מזה לענין כסוי דם בעפר, עין שם).

ועל־כן אין יכולין לאכל שום אבר ובשר מן החי כי־אם על־ידי תקון השחיטה, כי כשמוציאין הנפש על־ידי השחיטה, אז יכולין לבררה ולאכלה בקדשה בבחינת תקון המזבח כנ"ל. כי כל הדברים אחר יציאת נפשם הם בבחינת עפר, כי נשאר כעפר דומם מאחר שיצא החיות מהם. וגם אז הם מתבלים וחוזרין לעפר, או כשאוכלין אותם, חוזרין לעפר על־ידי האוכלם, כי הכל מכרח לחזר אל העפר, כמו שכתוב: "הכל היה וכו' והכל שב אל העפר" כנ"ל. ועקר חזרתם אל העפר הוא אחר יציאת נפשם, שאז הם בבחינת עפר, כנ"ל. ועל־כן כל זמן שהבהמה בחייה - אין מועיל שום תקון וברור, כי עדין רוח הבהמיות שנאחז בו האויר המבלבל, בחינת רוח סערה ומחלקת וכו', הוא עדין בתקפו, ואי אפשר מחמת זה להודיע כראוי להטוב הכבוש שם עד שעת יציאת הנפש על־ידי השחיטה, שאז מכניעין רוח הבהמיות ומבררין הטוב הכבוש על־ידי מצות שחיטה כראוי. ועל־כן אסור אבר מן החי, כנ"ל.

אבל חלב מן החי התירה תורה בלא תקון השחיטה, כי החלב מתבררת מיד, כי החלב מתהוה בשעת הולדה, ובכל הולדה והולדה יש ברור, כמבאר לעיל, שהטוב שאי אפשר לצאת מהרע אפלו כשמודיעין לו האמת, מחמת שמתגברין עליו מאד ומכניסין אותו בעמק מחשבתם, הוא יוצא על־ידי זרע הילודים וכו', כנ"ל.

ועל־כן בכל הולדה שבעולם הן בבני אדם, הן אפלו בחיות ובהמות יש ברור, כי בשביל זה מטריח את עצמו השם־יתברך לקים העולם מדור לדור ולצור צורת כל הולדות, הכל בשביל להשלים הברור על־ידי ההולדות, כי הברור אינו נשלם כי־אם על־ידי הולדות דיקא, שזהו בחינת מצות פריה ורביה לאפשא ולאולדא וכו' (להתרבות ולהוליד). שהיא מצוה ראשונה להניח בנים בעולם. וכן אפלו בבהמות וחיות אסרה התורה לסרס שום בהמה וחיה, כי עקר שלמות הברור על־ידי הולדה [כמובא בכתבי האר"י ז"ל (טעמי המצות, פרשת תזריע)]. ועל־כן בכל הולדה שבעולם יש ברור, ואפלו אם בהולדה זו נולד רשע, אף־על־פי־כן יש ברור, כי בודאי יש בו איזה צד לטובה. ועל־פי רב יהיה נולד ממנו או מזרעו איזה כשר או צדיק, אשר רק בשביל זה נברא (וכמבאר לעיל, באות כו). ועל־כן בכל הולדה שבעולם יש ברור. וזה בחינת החלב שמתהוה בכל הולדה שהיא בחינת הברור שמתהוה אז בבחינת (בכורות ו:) 'דם נעכר ונעשה חלב', שהוא בחינת ברור שנתהפך מרע לטוב, מדם לחלב. ועל־כן החלב של מינים טהורים מתר בלא שחיטה, כי נתברר מיד על־ידי ההולדה, כנ"ל.