# מז

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/937/64/47/

וזה בחינת (משלי ל, ה) "כל אמרת אלוק צרופה" וכו', בחינת (דברים ד, ב): "לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו ממנו". כי מי שרוצה לבקש טעם על המצוות על־פי שכלו - יכול לטעות ולהכשל מאד מאד, להוסיף או לגרע, או שיעבר לגמרי, כי טעמי המצוות אי אפשר להבין ולהשיג בשום אפן בשכל אנושי. ואפלו הטעמים שעל־פי קבלה, אף־על־פי שהם תורת אמת, אף־על־פי־כן אין אנו מבינים היטב איך על־ידי מצוה זאת על־פי דינים אלו דיקא נעשה תקון זה, רק שהוא אמת שעל־ידי הציצית נעשה התקון המבאר בכונות, וכן על־ידי שארי מצוות. אבל אי אפשר להבין איך דיקא על־ידי ציצית אלו נעשה זה התקון וכן בשארי מצוות, מכל שכן להבדיל טעמים של שקר, של שטות והבל של ההולכים בדרכי החקירות אשר אסור להעלותם על הלב וכו'. וכבר מבאר מזה במקום אחר, כי טעמי המצוות אי אפשר להבין, כמו שכתוב (משלי ה, ו): "ארח־חיים פן תפלס נעו מעגלתיה", כמו שאמרו רבותינו ז"ל שם (דברים רבה ו, ב), כי אי אפשר להבינם מחמת בחינה הנ"ל, כי אי אפשר להשיג שני הבחינות הנ"ל יחד, איך הכל תלוי בעשיתינו ואף־על־פי־כן הכל מהשם־יתברך וכו', כנ"ל.

ומחמת זה בעצמו אי אפשר להבין טעמי המצוות בשלמות, כי בודאי אי אפשר לנו להשיג ולהבין בשלמות התקון הנעשה על ידינו, על־ידי כל מצוה ומצוה, כי־אם כן, היינו יודעין דרכי ה' הנ"ל, כי באמת התקון של כל מצוה נגמר על־ידי שני הבחינות יחד שהם בחינת אתערותא דלעלא ואתערותא דלתתא כנ"ל, כי בשרשם נכללים יחד, אך לנו אי אפשר להשיג זאת כנ"ל, כי משם עקר כח הבחירה וכו', כנ"ל.

ועל־כן בודאי אי אפשר לנו להבין טעם המצוות, דהינו התקון הנעשה על־ידי המצוה, כי אי אפשר להשיג הטעם בשלמות כי־אם כשהיינו זוכים לראות ולהבין איך נכללים שני התקונים הנ"ל יחד, ששם הוא שרש כל התורה כלה ושם יש טעם ברור לכל מצוה, כי שם רואין התקון של כל מצוה – איך כל מצוה יש לה כח להכלל בבחינת אתערותא דלעלא שהוא הברור של מעלה, שעל־ידי־זה נכלל ונשלם התקון, אבל מאחר שאנו אי אפשר לנו להשיג זאת, על־כן בודאי אי אפשר להבין בשלמות הטעם של שום מצוה. ומי שרוצה להבין בשכלו הטעם של המצוות - זהו בעצמו בחינת פגם החקירות והמבוכות הנ"ל, שאי אפשר להבינם כנ"ל, שעל־ידי־זה יכולין להכשל, להוסיף או לגרע או לעבר לגמרי.

כי יש שיוכל לטעות על־פי מבוכות הנ"ל, שיאמר, מאחר שהשם־יתברך חפץ בעשיתינו שנעשה תכלת לטלית, אם כן תכלת יקר בעיניו והוא תקון גדול, אם כן יעשה טלית שכלה תכלת, ואם אין התכלת מתקן רק השם־יתברך בעצמו מתקן, אם כן יגרע ולא יעשה תכלת כלל. וזהו בחינת מחלקת קרח שכפר בכל התורה על־ידי חקירות כאלו. כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי סנהדרין פרק י, הלכה א): 'קרח מין היה'. וזהו ששאל, טלית שכלה תכלת חיבת בציצית, או פטורה? אמרו לו, חיבת. התחיל משחק, מה טלית של מין אחר חוט של תכלת פוטרה, זו שכלה תכלת לא כל שכן?! וכן בית מלא ספרים וכו'. וכן בהרת כגריס וכו' פרחה בכלו וכו', הינו כנ"ל, שבא לכפירות בכל התורה על־ידי שנכנס למבוכות הנ"ל, שעל־ידי־זה היה קשה לו ממה נפשך הנ"ל, או שאין צריכין לעשות כלל, או אם צריכין תכלת, אם כן יעשה טלית שכלה תכלת. וכן אם השם־יתברך חפץ שנכתב מזוזה, והיו יכולים לומר טעם על־פי פשוט כדי לפרסם יחוד שמו יתברך. ובודאי זה הטעם אמת, אך אף־על־פי־כן דברים בגו, כי־אם כן בית שמלא ספרים שכתוב בכלם יחודו ואחדותו - יפטר ממזוזה. על־כן אנו צריכין להאמין שאפלו מצות מזוזה שנראה לכאורה שיש לה טעם, אף־על־פי־כן אין אנו יודעין הטעם בשלמות. וגם מפני מה צריכין לכתב המזוזה על עור דיקא, ולא על כסף וזהב, או לחקק על הכתל באתגליא שני הפרשיות, אך טעמי המצוות אי אפשר להבין מחמת בחינה הנ"ל. וקרח שפגם בזה ורצה לכנס במבוכות אלו, על־כן כפר בעקר ובכל התורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל וכנ"ל.