# א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea1/992/62/1/

וזה בחינת אסור אבר מן החי ומצות שחיטה. כי אסור לנו לאכל שום דבר מן החי, כי־אם על־ידי תקון השחיטה, כי החי, דהינו בהמה וחיה, וכיוצא, הם בבחינת כסילות, העדר הדעת שמשם יניקת הסטרא־אחרא, שהם בבחינת כסילות, בחינת רוח הבהמיות שמשם אחיזת כל התאוות, בפרט תאוה הכלליות שהיא תאות נאוף, שהוא בחינת בהמיות, העדר הדעת, כי המח הוא מחצה פרוסה בפני תאוה זו (כמו שמבאר במאמר הנ"ל). ועל־כן אי אפשר לנו לאכל מן החי שלא תתגבר עלינו, חס ושלום, רוח הבהמיות, שלא לתן, חס ושלום, יניקה לרוח הבהמה מרוח האדם שהוא בחינת דעת. ומחמת זה אסור לנו לאכל מן החי כי־אם על־ידי תקון השחיטה, כי השחיטה על־ידי הסכין של שחיטה שהוא בחינת (ישעיה לד, ו): "חרב לה'", בחינת (תהלים קמט, ו): "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם", זה בחינת 'תפלה־בבחינת־דין', וכמבאר כל זה לעיל בהלכות מתנות כהנה (הלכה ב), עין שם.

כי על־ידי חטא אדם הראשון נתערבו כל הדברים, ואז על־ידי אותו החטא, על־ידי־זה ינקה הסטרא־אחרא מהדעת והחסד דקדשה, כי עקר הפגם שלו היה בהדעת, בחינת עץ הדעת וכו'. ואז אנו צריכין בכל פעם שצריכין לתקן ולברר ולהוציא החיות דקדשה מן הסטרא־אחרא והקלפות, אז צריכין בכל פעם להשתמש עם כח התפלה של הבעל־כח, שהיא בחינת 'תפלה־בבחינת־דין', שעל־ידי־זה מוציאין מהסטרא־אחרא כל חיותה, כל הקדשה והחיות שבלעה, בבחינת (איוב כ, טו): "חיל בלע ויקאנו" וכו', כנ"ל.

ועל־כן ביציאת מצרים שאז היה עקר תקון חטא אדם הראשון, כמובא (פרי־עץ־חיים, שער חג המצות פרק א). כי גלות מצרים היה מחמת פגם חטא אדם הראשון, כידוע, ועל־כן, כשהקדוש־ברוך־הוא רצה להוציאם ולתקן פגם אדם הראשון, להוציא כל החיות והקדשה מהסטרא־אחרא, אזי הצרך משה להשתמש עם התפלה שהיא בבחינת דין, בחינת "והשלך לפני פרעה יהי לתנין" וכו' (כנ"ל במאמר הנ"ל), שזהו בחינת מטה משה, שהוא מטה עז, שזה בחינת קריעת ים־סוף (כמבאר במאמר הנ"ל).

ועל־כן כשצריכין לתקן את הבהמה, דהינו להכניע רוח הבהמיות ולהוציא ולברר משם כל החיות דקדשה שבלעה, דהינו לברר מה שנתערב על־ידי חטא אדם הראשון טוב ורע, שהוא רוח האדם ורוח הבהמה שנתערב, אזי צריכין להשתמש עם המטה עז שהוא בחינת 'תפלה־בחינת־דין' שהוא בחינת החליף של שחיטה, שהוא בחינת "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם", הינו בחינת 'תפלה־בבחינת־דין' של הבעל־כח. ואז מוציאין מן הסטרא־אחרא מבחינת רוח הבהמה כל הקדשות וכל הדעת שבלע וכו' כנ"ל. ואז דיקא מתרין לאכל הבהמה, כי אז נכנע ונתבטל רוח הבהמיות על־ידי בחינת 'התפלה־בבחינת־דין' של הבעל־כח, שהוא בחינת הסכין של השחיטה כנ"ל (ועין עוד מזה לעיל בהלכות מתנות כהנה הלכה ב).