# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/1154/61/

"וכל פטר חמר תפדה בשה" וכו' (שמות יג, יג), ופרש רש"י: 'לפי שאין לך אחד מישראל שלא הוציא ממצרים עשרה חמורים מרכוש מצרים':

כי החמורים הם בבחינת עשירות, כמו שכתוב (בראשית מט, יד): "יששכר חמר גרם", ותרגומו: 'עתיר בנכסין' (עשיר בנכסים). כי שרש העשירות מסטרא דשמאלא בחינת צפון, כמו שכתוב (איוב לז, כב): "מצפון זהב יאתה", כמו שמבאר רבנו נרו יאיר בסימן נ"ט, ועל־כן עקר העשירות על־ידי שמירת הברית, כמו שמבאר רבנו נרו יאיר כמה פעמים, כי 'אתערותא דזווגא מסטרא דשמאלא' (זהר וישב קפו:), ועל־כן יש שם אחיזת הסטרא אחרא ביותר מאד, כי אחיזתם שם בסטרא דשמאלא, וכשאין שומר בריתו חס ושלום אזי הסטרא אחרא הנ"ל מקטרגת כנגדו ואינה מנחת לו לקבל עשירות, ואפלו אם יש לו ממון הרבה - אין ממונו ממון, כי אדרבה הוא מכלה חייו כי מקבל השפעתו דרך הסטרא אחרא על־ידי שלא הכניע אותה, ועין כל זה במקום אחר (סימן כג). אבל השומר בריתו וכובש את יצרו ומכניע סטרא אחרא ונכלל שמאל בימין, שזה בחינת קדשת הברית. אזי מקבל שפע גדול מן הקדשה משרש ההשפעה שבקדשה. ועל־כן כשיצאו ישראל ממצרים וזכו להכניע זהמת מצרים, דהינו פגם הברית. וזכו לקדשת הברית, שזה עקר יציאת מצרים, כידוע (שער רוח הקדש דף יז.). על־כן זכו אז לעשירות מפלג ויצאו ברכוש גדול.

ופגם הברית שהוא בחינת מצרים, הוא בחינת חמור, כמו שכתוב (יחזקאל כג, כ): "ובשר חמורים בשרם", על שם שהם שטופי זמה. ועל־כן צריך להכניע את בחינת החמור, ואז זוכין לעשירות כנ"ל. וזה שפרש רש"י, שישראל הוציאו רכושם על חמורים דיקא, כי משם קבלו אותו הרכוש על־ידי הכנעת בחינת חמור שהוא בחינת מצרים כנ"ל. ועל־כן רב עבודות קשות עושין בחמורים, כדי להכניעם - 'לאכנעא עבדא תחות רבוניה' (להכניע את העבד תחת אדונו). ועל־כן הוציאו ממצרים המשאות של עשירותם על חמורים דיקא, כי זה שיך לזה, כי החמור ראוי לשאת משאוי כדי לעבד בו להכניעו. ומזה בעצמו זוכין להעשירות שהוא המשאוי שעל החמור כנ"ל. וכן כתיב באברהם (בראשית כב, ג): "ויחבש את חמרו". שהכניע בחינת החמור, שהוא סטרא דשמאלא, כמובא (זהר פנחס רלח.). ועל־כן זכה לעשירות גדול, כמו שכתוב (בראשית כד, א): "וה' ברך את אברהם בכל". ועל־כן 'משמרה ראשונה של לילה חמור נוער' (ברכות ג.), כי בתחלת הלילה אז התגברות הסטרא אחרא ביותר, כי אז נפקין וכו', כמובא בזהר הקדוש (מקץ דף רג:).

נמצא, שבחינת חמור הוא בחינת התגברות הסטרא אחרא, על־כן צריך להכניעו ביותר, ועל־ידי־זה זוכין לעשירות כנ"ל, כי עשירות מסטרא דשמאלא כנ"ל, ששם אחיזת הסטרא אחרא, שהיא בחינת חמור כנ"ל, וכשאין מכניע אותה, נמצא שנמשך העשירות לשם חס ושלום לבחינת חמור, שהוא בחינת הסטרא אחרא הנאחזת בשמאל, כנ"ל, אבל כשמכניע בחינת חמור כנ"ל, אזי ממשיך לעצמו העשירות כנ"ל.

וזה שכתוב (בראשית מט, יד): "יששכר חמור גרם", ותרגומו: 'עתיר בנכסין' (עשיר בנכסים). ורבותינו ז"ל פרשו, שהכניע גופו לסבל ולשאת על תורה כחמור למשאוי. ושני הפרושים אחד, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, כי ידוע, שעביות וגשמיות הגוף הוא מסטרא אחרא. ועל־כן מכנה בשם 'חמור' שהוא בחינת חמר הגוף, כמו שכתוב באברהם (שם כב, ג): "ויחבש את חמרו" כנ"ל, כמובא. וצריך להכניע את הגוף ולעבד בו ולעמס עליו על תורה, כמו שמכניעין החמור על־ידי המשאוי שנושאין עליו כנ"ל. כמו שאמרו רבותינו ז"ל (תנחומא ויחי יא) על זה הפסוק הנ"ל "יששכר חמור גרם" - שהכניע שכמו לסבל על תורה כחמור למשאוי, כחמור דיקא כנ"ל. ועל־ידי־זה בעצמו זוכין לעשירות כנ"ל. וזה שתרגם: 'עתיר בנכסין' כנ"ל. נמצא, ששני הפרושים אחד וזה תלוי בזה, כי העשירות זוכין על־ידי הכנעת החמור, דהינו גשמיות הגוף על־ידי על תורה כנ"ל. נמצא, שחמור הוא בחינת עשירות והינו על־ידי הכנעתו כנ"ל.

והפטר חמור, שהוא הבכור - שם הוא בחינת עשירות ביותר, כי בכל מקום - הבכור גדול וכלול מכלם, כנ"ל (בהלכות פדיון בכור א'), ובפרט בבחינת עשירות שהוא בחינת בכור כנ"ל, והעקר על־ידי הכנעתם כנ"ל. והעקר צריך להכניע את הבכור של החמור, שהוא גדול וכלול מכלם כנ"ל. ומאחר שאחיזת חיותו יותר גדולה - אין כח ביד ישראל להכניעו, ובפרט שהם אבדו מעלת הבכורה, ועל־כן אין בהם כח להכניע הבכור דסטרא אחרא. ועל־כן צריכים לשעבדו לכהן שהם קדושים ביותר והם זכו במעלת הבכורה. ועל־כן יש בהם כח להכניע ולשבר כח בחינת הבכור דפטר חמור. ומחמת שכל בחינת הפטר חמור הוא בחינת ממון, בחינת עשירות כנ"ל, על־כן צריך פדיון לפדותו על־ידי ממון אחר.

והפדיון הוא בשה דיקא, כי בחינת השה הוא הפך בחינת החמור ממש, כי ישראל נמשלו לשה, כמו שכתוב (ירמיה נ, יז): "שה פזורה ישראל". והוא בבחינת אדם. כמו שכתוב (יחזקאל לד, לא): "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם". נמצא, שהוא בבחינת שמירת הברית, שהיא בחינת אדם, בחינת ישראל, הפך בחינת החמור שהוא בחינת מצרים שהם שטופי זמה, בחינת פגם הברית. ועל־כן צריך לתן תמורת החמור שה, כדי להחליף בחינת החמור בבחינת שה. ועל־ידי־זה שיוצא החמור מרשות כהן על־ידי פדיון השה, אזי נכנע וראוי לכנס לרשות ישראל להשתמש בו.

ועל־כן אם אינו פודהו אזי "וערפתו" (שמות יג, יג), כי כשאינו נכנע בחינת החמור מאחר שאינו פודהו, אזי הוא בבחינת ערף, שהוא בחינת מצרים, בחינת פרעה, שהוא אותיות 'הערף', כמובא (שער הפסוקים פרשת וישב). על־כן צריך לחתך ערפו דיקא - לשבר ולבטל טמאת מצרים.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (בכורות י:): 'הוא הפסיד ממונו של כהן, לפיכך יופסד ממונו'. יופסד ממונו דיקא, דהינו הפסד העשירות שהוא בבחינת חמור כנ"ל, כי עקר המצוה הוא לפדות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם יג:): 'מצות פדיה קודמת' וכו'. כי זה כלל, שעקר הכנעת הסטרא אחרא הוא להכניעה ולבררה ולהמתיק הטוב שבה ולהפכו אל הקדשה, וזה עקר שלמות העבודה. ועל־כן העקר לפדותה מהכהן שעל־ידי־זה נכנעת כנ"ל, ואז ראויה לבא ברשות ישראל ולעבד בו. ואזי אדרבא, זוכה לעשירות על ידה כנ"ל, מאחר שהכניע סטרא דשמאלא והפכה אל הקדשה אזי מקבל משם העשירות כנ"ל, אבל על־ידי העריפה אף שמשבר ערפה - עם כל זה אינו מהפכה אל הקדשה, ועל־כן אינו זוכה לעשירות שבא דיקא מסטרא דשמאלא כשמכניעין הרע הנאחז בה וממשיכין אותה אל הקדשה כנ"ל, וזה בחינת 'יופסד ממונו', כנ"ל.

ועל־כן כהנים ולויים פטורים מבכור בהמה טמאה, כי בבכור בהמה טמאה אין בה שום קדשה, רק שצריכין להכניעו כנ"ל, ועל־כן הכהנים ולויים מאחר שיכולין להכניע אפלו פטרי חמורים של ישראל, מכל שכן שפטרי חמוריהם של עצמן - אינם צריכים פדיון. וזה שאמרו רבותינו ז"ל (בכורות ג:): 'אם פטרו של ישראל' וכו'. אבל בכור בהמה טהורה שיש בגופה קדשה כנ"ל, גם הכהן חיב בו, דהינו להחזיקו בקדשה, מאחר שיש בו קדשה מבטן לקרבן, כנ"ל (בהלכות בכור בהמה טהורה הלכה א'):