# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/1245/61/

על־פי התורה "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" (בסימן סו):

ענין שבועה:

כי כשמשנה דבורו הוא [עושה] דבורו חל, כמו שכתוב (במדבר ל, ג): "לא יחל דברו". ודרשו רבותינו ז"ל (תוספתא נדרים ד, ד): 'לא יעשה דברו חלין'. כי כשהדבור הוא בבחינת קדש אין בו שנוי, כי קדש הוא בחינת כלו טוב כלו אחד, בחינת אמת, כי בבחינת האחדות והקדשה אין שם שנוי, כמבאר בדברי רבנו (בסימן נא) שאמת הוא בחינת כלו קדש כלו אחד, ועל־כן כשמשנה דבורו - אזי עושה דבורו חל, ששם יש שנוי ותמורה.

ועל־כן אפלו בלא שבועה אסור גדול לשנות דבורו ולעשותו חל, כי השבועה היא בחינת התקשרות כידוע, דהינו שמקשר הדבור לשרשו, דהינו לשרש החיות שמשם יוצא הדבור, כי עקר השבועה הוא בשם. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ספרי פרשת מטות): 'כל הנשבע, כאלו נשבע בחיי המלך'. נמצא, שמוציא הדבור משרש החיות שהוא בחינת רוח דלעלא, דהינו למשל שאומר שנשבע בה' שלא אעשה זאת, נמצא שעל־ידי השבועה מקשר הדבור לה' שהוא בחינת שרש החיות, בחינת רוח דלעלא, ומשם מוציא הדבור שאוסר על עצמו איזה דבר. וכן אפלו נשבע בחיי נפשו הוא גם־כן בבחינה זו ממש, כי חיות נפשו, הינו החיות דלעלא, בחינת רוח דלעלא שהוא בחינת כלו קדש וכו'. וזה בחינת (תהלים כד, ד): "אשר לא נשא לשוא נפשו", וקרינן 'נפשי', כי נפשי ונפשו הכל אחד כנ"ל. והכלל, כשנשבע, שהוא בחינת התקשרות, דהינו שמקשר דבורו לשרש החיות ומשם אוסר על עצמו, על־כן אסור לשנות עוד, כי שם בשרש החיות בחינת רוח דלעלא הוא כלו קדש בחינת אמת, בחינת אחד שאין בו שנוי, ועל־כן אסור חמור לשנות ולעשות דבורו חל, כמו שכתוב (במדבר ל, ג): "לא יחל דברו", כי אסור גדול לעשות מקדש חל:

וזה בחינת מה שכתוב בספרים (שערי אורה, שער ב): כי שבועה היא בחינת יסוד, שהיא בחינת התקשרות כי שם בחינת שתי הרוחות, כידוע. כי על־ידי השבועה מקשר רוח פיו שהוא רוח דלתתא בשרש החיות שהוא רוח דלעלא, שהוא כלו קדש שאין בו שנוי, כנ"ל:

ועל־כן התר שבועה בשלשה ועל־ידי פתח חרטה דוקא, כי פתח חרטה מבאר בדברי רבנו שם במאמר "ויהי נא פי שנים ברוחך" (סימן סו), שהוא בחינת (תהלים קמה, טז): "פותח את ידך", בחינת התפתחות הרוחות, בבחינת מוציא מכח אל הפעל, עין שם. ועל־ידי־זה התרה השבועה, כי עקר האסור היה על־ידי שהתקשר הרוח דלתתא עם הרוח דלעלא ונעשה כלו קדש כנ"ל. ועל־כן על־ידי פתח חרטה הוא פותח ומפריש בין הרוחות, בבחינת מוציא מכח אל הפעל. ואזי נעשה בבחינת אחר הבריאה, שהוא בחינת חל שיש בו שנוי ותמורה. ועל־כן ההתר בשלשה דיקא, כנגד שלש בחינות שעל ידם מוציאים מכח אל הפעל, שהם מקום וציור וזמן שהם בחינת שלש אותיות אחרונות של השם, כמבאר שם שהם בבחינת פתח, עין שם. ועל ידם מפרישין בין שתי הרוחות בבחינת אחר הבריאה, ואזי נעשה דבורו בבחינת חל כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות לב.): "לא יחל דברו" - 'אבל אחרים מוחלין לו', כי הם יכולים לעשות דבורו חל כנ"ל. ועל־כן בשעה שאמר הקדוש־ברוך־הוא "לא תשא", נזדעזעו שמים וארץ כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבועות לט.), כי כלם תלויים בבחינת (ישעיה מח, יג): "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים", עין שם במאמר הנ"ל. וזה בחינת ידות שבועות (יורה דעה, סימן רלז, סעיף ט), כי הכל תלוי בבחינת ידים שהם בחינת הרוחות, שעל־ידי־זה נעשה השבועה, כנ"ל:

הלכות שבועות והלכות כבוד אב ואם