# כב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/1245/62/22/

וזהו בחינת הכבוד שמחיבין לכבד את רבו. וזה בחינת הלומד מחברו וכו' ואין כבוד אלא תורה (אבות ו, ג). וזה שאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא לג.): 'רבו שלמדו חכמה ולא רבו שלמדו משנה ומקרא' וכו'. וזה בחינת (ברכות ז:): 'גדולה שמושה יותר מלמודה'.

כי כבר מבאר (אות יג), שעקר החכמה הוא האמת, והעקר להבין האמת שהיה נעלם ונסתר - שיזכה להבינו על־ידי חזק אמונתו. ובשביל זה צריכין לטרח ולהתיגע הרבה לחפש ולבקש רבי אמתי להתקרב אליו, כי עקר התכלית הנצחי שהוא השגת האמת, אי אפשר כי אם על־ידי רבי אמתי, כי זה עקר מעלת הרב שמאיר בו אמתת התורה ומעמידו על האמת, כי עקר הרב שמחיב לכבדו הוא הרב בחכמת התורה ולא בחכמות חיצוניות חס ושלום. וגם בחכמת התורה זה שאינו יכול להעמידו על האמת - אינו רב, ואין להתקרב אליו וכמו שכתוב בשבח הרב האמת (תהלים מה, ה): "והדרך צלח רכב על דבר אמת" וכו'. ואפלו זה שאומר דברי אמת אבל הם דברים פשוטים - אין זה רב וכנ"ל, כמו שמבאר בהתורה 'עתיקא' בסימן כ"א (אות ח) על פסוק (שם קלה, ד): "כי יעקב בחר לו יה" וכו', עין שם. כי עקר הרב כשמגלה לו ומאיר בו דברי אמת שלא היה יכל להבינם בתחלה.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל בבבא מציעא (לג.): 'איזהו רבו? זה שלמדו חכמה, ולא רבו שלמדו מקרא משנה'. ופרש רש"י: שלמדו חכמה - סברת טעמי המשניות וכו' והוא הנקרא 'גמרא', הינו שעקר הרב הוא שלומד עמו חכמה אמתיית, שהיא חכמת התורה, אבל לא מקרא ומשנה כפשוטו, רק כשמאיר בו ומבינו טעמי המשניות וכו' שהיו נעלמים ממנו. ובודאי כל מה שהרב מאיר בו יותר אמתת התורה שהיה נסתר ממנו - בודאי צריכים לכבדו יותר ויותר, כי בודאי אין כל הרבנים שוים.

ועל־כן עקר שלמות הרב הוא כשיכול להאיר בהתלמידים יראת שמים באמת, שזה עקר תכלית התורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות יז.): 'תכלית תורה - תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט' וכו'. וכמו שמצינו בחכמי התלמוד ז"ל שעסקו להכניס יראת שמים בתלמידיהם. ועל־כן סדר רבי סדר הקבלה במסכת אבות שמדברת מיראת שמים, ושם דיקא התחיל וסדר כל השתלשלות קבלת התורה שהוא 'משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע' וכו' - להורות ולהודיע שעקר כל קבלת התורה הוא בשביל היראה, שנזכה ליראה מלפניו יתברך, ולשמר ולעשות ולקים את התורה, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה (אבות א, יז). וזה הלמוד של יראת שמים, דהינו לזכות לקיום התורה - זה הלמוד עמק עמק מאד וצריכין לזה רבי גדול מאד מאד ואי אפשר לקבלו כי אם על־ידי יגיעה גדולה. וכל אחד כפי יגיעתו כן זוכה לקבל עצות ודרכים אמתיים, באפן שישאר להתקים על עמדו כל ימי חייו ולא יטה אשורו מני הדרך האמת. וכמו שכתב אדמו"ר ז"ל (סימן ה, תנינא) על פסוק (קהלת ב, ט): "אף חכמתי עמדה לי" - חכמה שבאף, הינו עם יגיעות היא עמדה לי [ועין במקום אחר באור ענין זה].

וזה בחינת גדל האזהרה שהזהירו רבותינו ז"ל על שמוש תלמיד חכם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: 'גדולה שמושה יותר מלמודה'. וכל טעמי ההלכות קראו בשם 'שמוש תלמיד חכם', כמו שפרש רש"י בכמה מקומות (ברכות מז. דבור המתחיל 'שלא'). כי לעמד על הדבר להבינו באמת, אי אפשר כי אם על־ידי השמוש דיקא. כי יש כמה דברים שאי אפשר להבינו על־ידי הדבורים בעצמן, כי אם על־ידי כמה תנועות ועל־ידי כמה ספורים וסבובים ומעשיות ומשלים שמספר לו רבו, שעל־ידי־זה דיקא יכול לעמד על הדבר ולהבינו. וזה בחינת (עבודה זרה יט:): 'שיחתן של תלמידי חכמים צריכין למוד'. ובפרט בהלמוד של קיום התורה שלזה צריכין שמוש הרבה, כי לבעל בחירה קשה מאד לעזר.

ועל־כן כל הצדיקים הקדושים שהאירו בנו כל דיני והלכות התורה הקדושה, אבל כשבאו להאיר ולהוכיח את תלמידיהם שיזהרו לקים את התורה, היו מצטערים הרבה, והיו קובלים וצועקים בכמה לשונות, מחמת שידעו שזה קשה מאד להכניס בהעולם, מחמת הבלי העולם הזה ותאותיו וטרדותיו. ובפרט משה רבנו שנתן לנו כל התורה בכל פרטיה, ואחר־כך בכל ספר משנה תורה צעק הרבה בתוכחתו על ישראל, על שידע שיהיו הרבה מאד שלא יקימו את התורה, כמו שכתוב (דברים לא, כח-כט): "הקהילו אלי את כל זקניכם וכו', ואעידה בם וכו', כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון" וכו', וכן הרבה מאד. ובשביל זה גלה שירת האזינו, כמו שכתוב שם (פסוק כא): "וענתה השירה הזאת לפניו לעד" וכו'. ובשביל זה מתארך הגלות כל כך. ועל־כן עקר הגאלה תלויה בהתקרבות לצדיקים אמתיים, שיכולים להכניס יראת שמים וקיום התורה בעולם.