# לא

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/1245/62/31/

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא כא.) ומובא בשלחן ערוך (יורה דעה סימן רמה, סעיף יט): שכשיש שני מלמדים, ואחד לומד יותר ואחד מדקדק ונזהר מן הטעות ביותר - שיקבלו את המדקדק יותר. כי עקר הלמוד הוא לברר האמת, ועל־כן צריכין לזהר מאד ממלמד שאינו נזהר מן הטעות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל לענין זה: 'משבשתא כיון דעל על' (שבוש, כיון שנכנס - נכנס; הינו כאשר נכנסה טעות למח התינוק קשה להוציאה).

ויש לרמז שזהו מה שהביאו רבותינו ז"ל (שם) לענין מעשה דיואב שטעה באדום על־ידי המלמד שלו שהטעה אותו, ולמד עמו "תמחה את זכר עמלק", בקמץ וכו' ועל־ידי־זה לא מחה את שמם לגמרי וחרה ליואב על זה מאד מאד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, עין שם. כי זה היה מעשה בעל דבר להביאו לידי טעות כזה במקום זה דיקא, בענין מצות מחית עמלק שבזה תלוי כל התורה כלה וכל גאלת ישראל. כי עמלק הוא הרע, הוא הטמאה, שהיא השקר, כי הוא זהמת הנחש, שהיא השקר, כידוע (סימן קיז). ועל־כן הוא בחינת השטן הוא היצר הרע, הוא המטעה את הבריות בשקריו והטעותיו. ועל־כן הזהירה התורה ביותר למחות שמו וזכרו מן העולם, כי מלחמה לה' בעמלק מדר דר (שמות יז, טז), כי אין השם והכסא שלם עד שימחה זכר עמלק (תנחומא כי תצא יא). כי עקר שלמות והגדלת שמו יתברך הוא על־ידי האמת, שהוא ההפך מעמלק שהוא השקר וכנ"ל. ועל־כן היה מעשה בעל דבר להטעות את יואב במקום זה דיקא, כי כל הטעותים והשקרים נמשכים מזכר עמלק שישנו עדין בעולם. ועל־כן הזהירונו רבותינו ז"ל לזהר מעתה ממלמד ורבי שיכול להטעות את האדם על־ידי שיש בו עדין איזה אחיזת השקר שהוא בחינת "זכר עמלק", כי עקר הרב והמלמד הוא לברר האמת, וכנ"ל: