# לד

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/1245/62/34/

וזה בחינת צדקה, כי עקר שלמות הצדקה היא על־ידי אמת, כי עקר מעלת הצדקה היא - מה שכופה את יצרו ונותן ממונו לצדקה, כי בודאי השם־יתברך יכול לפרנס העניים בעצמן ובידו להוריש ולהעשיר ולטל העשירות ולתן להעני או לתן העשירות לכלם. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבבא בתרא י.): 'היה רבי מאיר אומר: כאן יש מקום לבעל דין לומר: אם הקדוש־ברוך־הוא אוהב העניים למה אינו מפרנסן? אמר לו: כדי להנצל אנו מדינה של גיהנם' וכו'. כי עקר מעלת הצדקה הוא, מה שהממון הוא ביד העשיר ויכול לטעות בעצמו שהממון הוא שלו. וכשמאמין בהשם־יתברך שהעשר והכבוד מלפניו, ועושה רצון השם־יתברך וכופה את יצרו הרע ונותן ממונו לצדקה יותר מטבעו - זהו עקר שלמות הצדקה. וכמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו, זכר צדיק לברכה בהתורה "ואת הערבים" וכו' (סימן ד), שמי שנותן צדקה בטבעו - אינו נחשב, כי מעקר הצדקה הוא בבחינת עורב שהוא בטבעו אכזרי וכו', עין שם:

ועל־כן מי שזוכה לתן צדקה באמת למי שראוי לתן, דהינו לעניים כשרים והגונים באמת - שכרו גדול מאד, כי שקולה צדקה ככל התורה כלה (בבא בתרא ט.), והעקר כשהיא 'באמת', כי עקר הבחירה הוא להכניע שמאל לגבי ימין, כי אחיזת השקר מ'סטרא דשמאלא', שהוא בחינת הטהרה שמשם שרש השתלשלות אחיזת השקר שמשם עקר הבחירה, כמו שמבאר בהתורה 'אמר רבי עקיבא' הנ"ל. וכל הממון והעשירות נמשך מבחינת שמאל בבחינת (משלי ג, טז): "משמאלה עשר וכבוד". ועל־כן כל השקרים והרמאות שכיחים בממון יותר כנראה בחוש, וכמו שכתוב (שם י, ד): "רש עשה כף רמיה", וכתיב (שם כח, כא): "על פת לחם יפשע גבר". כי הממון נמשך מבחינת שמאל, שמשם עקר אחיזת השקר והרמאות. ועל־כן שם בממון עקר הבחירה ביותר. וכמו שאנו רואין שרב בני־אדם אובדין את ימיהם ושנותיהם על־ידי רדיפת הממון, וכמו שצועק הנביא (ישעיה נו, יא): "איש לדרכו פנו איש לבצעו מקצהו".

ועל־כן זה שלוקח ממונו ששם עקר אחיזת השקר שהוא היצר הרע, והוא כופה את יצרו ולוקח ממונו ונותן לצדקה - בזה הוא מכניע ביותר את הרע שהוא השקר שנאחז משמאל, וכופה שמאל לגבי ימין, שזה עקר שלמות הקדשה, שרק בשביל זה נברא האדם כידוע. ועל־כן בודאי נחשב כאלו קים כל התורה כלה, כי כלל כל התורה הוא רק להכניע השקר ולגלות האמת, שזה תלוי ביותר בממון שהוא בחינת שמאל, כנ"ל.

אבל העקר תלוי באמת, כשכונתו אל האמת לאמתו ולעשות רצונו יתברך, לא בשביל כבוד וגסות להתיהר ולהתגדל ולרדף ולחרף את העניים הכשרים על־ידי זה. כמו שמצוי עכשו, שנותנין רק לחשובי וגדולי המדינה, כדי שיקבלו כבוד ויקר על־ידי־זה, או שנותנים רק למי שנכנעים תחתיהם ועושים כמעשיהם, אפלו אם הם אינם הגונים כלל, או רשעים גמורים ולאנשים הכשרים והגונים שאינם חונפים אותם ואינם הולכים בדרכיהם אשר לא טובים, לא די שאין נותנים להם, אף גם הם רודפים אותם ומשתדלים לקפח פרנסתם ולבלעם חיים חס ושלום. לולא ה' ה'מציל עני מחזק ממנו' וכו' (תהלים לה, י). וצדקה כזו - בודאי אינה כלום ולא די שאינם מתקנים על־ידי צדקה כזו, אף גם הם מקלקלים הרבה ונחשבת לחטא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (משלי יד, לד): "צדקה תרומם גוי וחסד לאמים חטאת". מחמת שנותנים רק להתגדל ולחרף וכו', כי על־ידי צדקה כזו הם מגבירים השקר ביותר חס ושלום, על־ידי שהם מחזיקים בממונם את השקר, כי עקר אחיזת השקר בהממון כנ"ל, ועל־כן שם מצויים השקרים ביותר.

ועל־כן מצויים הרבה טעותים מאד בנותני הצדקה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל שאין זוכין בנקל לתן צדקה לההגון. כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סכה מט:): 'שמא תאמר, כל הבא לקפץ קופץ, תלמוד לומר (תהלים לו, ח): "מה יקר חסדך אלקים"' וכו', כי אינם מצויים לזכות עם מהגנים, עין שם בפרוש רש"י. על־כן צריכין להתפלל הרבה לפני השם־יתברך לזכות לקים מצות צדקה כראוי, שיזכה לתן לההגון באמת. והכל תלוי בהאמת שבלבו, שמי שכונתו רצויה לשמים באמת - יזכהו השם־יתברך שיתן לעניים הגונים ויתקן על־ידי הצדקה הרבה שיכניע השקר לגבי האמת שזה התקון נעשה ביותר על־ידי צדקה כראוי וכנ"ל.

אבל מי שאין כונתו לתן כי אם בשביל עצמו וכבודו, ובפרט כשהוא בעל מחלקת וחולק על הכשרים האמתיים, אזי מכשילו השם־יתברך בעניים שאינם מהגנים כדי שיאבד עולמו על ידם, כמו שכתוב (ירמיה יח, כג): "בעת אפך עשה בהם". ודרשו רבותינו ז"ל (בבא קמא טז:): 'הכשילם בעניים שאינם מהגנים', שזה נאמר על החולקים על ירמיה הנביא שהוא היה אז הצדיק האמת שבדור [וזה שמבאר בהתורה "אית לן בירא" (ליקו"מ סימן לא), שעקר חשיבות הצדקה הוא על־ידי אמונה, כמו שכתוב (בראשית טו, ו): והאמן בה' ויחשבה לו צדקה]. כי אמונה תלויה באמת, בבחינת "צדק כד אתחברת באמת אתעבידת אמונה" (זהר בלק דף קצח:) וכנ"ל. כי עקר שלמות הצדקה היא האמת והאמונה, וכנ"ל: