# ז

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/1245/62/7/

וזה בחינת כלל עשרת הדברות 'אנכי ה' אלקיך' - להודיע אמתת מציאותו יתברך. ואחר־כך 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני' - לאסר עבודות זרות, שנמשך גם כן מחמת שאומרים שהשם־יתברך רחוק מהעולם ואי אפשר לעבדו בעצמו כי אם כשמתלבש באיזה דבר, שמזה נמשך טעות של כל הנתעים אחר ההבל של העבודה זרה, כמובן בספרים, והתורה הקדושה הבדילה אותנו מזה.

וזה שנסמך לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא - שמרמז להנצל גם מהטעות של כופרים שכופרים בכל העבודות שבעולם, אפלו בעבודות התורה והמצות הקדושות של ישראל, כי אומרים שאין שיך אצלו יתברך עבודה כלל. וזהו בחינת האסור לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא, כי "לא תהו בראה" וכו', כי אלו הכופרים הנ"ל הם בבחינת מזכירין שם שמים לבטלה, כי אפלו המודים על האמת, כי מודים במציאותו יתברך באמת, אף־על־פי־כן מאחר שכופרים בעבודת המצות של ישראל בזה העולם המעשה דיקא - הרי הוא כאלו שמו יתברך שהוא כלל בריאת העולם הוא חס ושלום לשוא ולהבל וכנ"ל, כי באמת עקר הבריאה הוא רק בשביל הבחירה שעקרה לברר האמת במקום שיש אחיזת השקר דיקא, וכנ"ל.

וזה שנסמך תכף - זכור את יום השבת לקדשו, ששת ימים תעבד וכו'. ויום השביעי שבת לה' וכו'. כי כל הנ"ל כלול במצות שבת שהיא כלל כל התורה והיא שמא דקדשא בריך הוא, כמו שאיתא בזהר הקדוש (יתרו פח:). כי התורה הזכירה כמה פעמים אצל מצות שבת, "ששת ימים תעבד" וכו'. ולכאורה הוא מיתר, כי הלא אין זה מצוה "ששת ימים תעבד", אך התורה הראה לנו בזה שאי אפשר לזכות לקדשת שבת, שהיא בחינת עלמא דאתי, שהוא עקר התכלית להכיר אותו יתברך כי אם על־ידי "ששת ימים תעבד" וכו'. כי עקר קדשת שבת, בחינת עלמא דאתי, זוכין דיקא על־ידי שהאדם הוא בעולם הזה שכלול בששת ימי המעשה ששם אחיזת השקר, וצריך לעבד בהם עבודתו, כמו שכתוב (בראשית ב, ג): "אשר ברא אלקים לעשות", שהכל צריך תקון, כמו שאמרו במדרש (בראשית רבה יא, ו): 'החטים צריכין לטחן, התרמסין' וכו'. כי האדם נברא שיתקן ויברר כל הדברים, ועקר התקון והברור גם בגשמיות נמשך מבחינת ברור הנ"ל, שהוא ברור הטוב מן הרע שעקרו הוא ברור האמת מן השקר וכנ"ל, ומשם נמשכין כל המלאכות והעבודות שבעולם. ועל־כן צריכין לעשות הכל על־פי התורה, ומי שעוסק בתורה בעצמה הוא בן חורין ופטור מכלם, כי מברר הכל על־ידי התורה בעצמה, שמשם הכח של כל העוסקים במלאכה ומשא ומתן לברר ולתקן ולא לקלקל חס ושלום. ועל־ידי־זה דיקא זוכין לשבת שהיא התכלית, כי דיקא 'מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת' (עבודה זרה ג.), כי שבת היא אמת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (זהר יתרו צ.), בחינת שמא דקדשא בריך הוא, שאי אפשר לזכות לזה כי אם על־ידי ששת ימי המעשה דיקא, מחמת שיש בהם אחיזת השקר. וכפי מה שזוכה כל אחד לברר האמת מהשקר בזה העולם שהיא בחינת ששת ימי המעשה, כמו כן הוא זוכה להתכלית שהיא בחינת שבת וכנ"ל, ועל־כן נסמך שבת לדבור "לא תשא לשוא", וכנ"ל: